הבלוג של אורי הייטנר

"האם ליל הסדר הוא אירוע משפחתי של בית אפיקים – או מופע בפני קהל? האם התכנסנו כדי לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים – או כדי להתפעל מהתקדמות המקהלה וחס וחלילה לא להפריע? האם חדר האוכל הוא אולם קונצרטים, תיאטרון, כנסיה? אני מודה שאין לי רצפט לעריכת סדר קיבוצי, ואין לי עניין ברצפט. אנחנו דור ראשון לחיים שיתופיים, וכל רקמת חיינו היא יצירת יש מאין, ללא מסורת עבר ובניגוד זועק לרוחות המנשבות בעם. עברנו דרך ארוכה: התחלנו בשלילה גמורה של ציון החגים, המשכנו בחיקוי היתולי של החג הדתי והגענו לידי ברירת הגרעינים החיובים, הלאומיים, החברתיים וההיסטוריים של החג. יתכן שביסוד ובפרינציפ עלינו על הדרך הנכונה לגבי עריכת הסדר, אבל אנחנו חייבים לזכור שכל הסתפקות ביש וכל היאחזות בשבלונה נושאות בחובן את סכנת ההתנוונות".

הדברים לקוחים מתוך מאמר לעלון קיבוץ אפיקים, לאחר חג הפסח, אי אז בשנות הארבעים, בתקופת השואה. את המאמר כתב אליק שומרוני, מעמודי התווך של קיבוץ אפיקים, ראש אגף הנוער והנח"ל הראשון, שנהרג באסון מעגן (1954). עורך העלון היה עורך הסדר והבמאי של האירוע המפואר, גאוות הקיבוץ. אף שהוא היה היעד לביקורת, הוא בחר להציב את המאמר בעמוד השער של העלון.

דבריו של אליק, המופיעים בספרו הנפלא של אסף ענברי "הביתה", מבטאים את הדילמה האמתית של סדר הפסח הקיבוצי. יוצרי ההגדה השקיעו מאמץ רב כדי ליצור הגדה משמעותית ביותר, רלוונטית לחיים יהודיים בני זמננו בארץ ישראל, משמעותיים לאין ערוך יותר מן ההגדה המסורתית שנוצקה בגולה והמסרים שלה הם מסרים של עם גולה. הדבר נועד לממש באמת ובתמים את הרעיון של "והגדת לבנך", של "לספר ביצירת מצרים", כדי לצקת תוכן ומשמעות שיאפשרו את מימוש מטרת הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

אולם סדר אמתי, משמעותי, של "לספר ביציאת מצרים", הוא סדר שיש בו שיח בין השותפים על התכנים של ההגדה ומשמעותם לחיינו. זאת ניתן לעשות במתכונת אינטימית. קשה לעשות כן במתכונת של סדר קיבוצי המוני (ומדובר היה בסדר של מאות רבות של אנשים). האם האירוע, שהיה יפה ומכובד מאוד מבחינה תרבותית, ונִשאו בו נאומים משמעותיים ביותר על יציאת מצרים של ימינו, על היציאה מעבדות לחירות בזמננו (בסדר הזה השתתפו לראשונה ניצולים שהצליחו להימלט מגיא ההריגה ולהגיע לארץ, הוקראו בו מכתבים של בני הקיבוץ ששירתו ביחידות הצבא הבריטי באירופה ועוד), לא נראה כמו הצגה או קונצרט, ואיבד בכך את העוצמה של סדר המשתף את כל הנוכחים בו?

****

הטקסט הבא הוא קטע ממכתב של בנימין גל לאביו משה גליקסון, לאחר פסח תרצ"ח 1938.

משה גליקסון (על שמו קיבוץ כפר גליקסון) היה מן הדמויות המרכזיות ביישוב העברי בארץ, אחד המנהיגים הבולטים בתנועת הציונים הכלליים והמחנה האזרחי, מחנה הימין-מרכז המתון ביישוב. הוא היה העורך הראשון של "הארץ", וממניחי היסוד לחינוך הכללי, שהיה הבסיס לחינוך הממלכתי לאחר קום המדינה.

בנימין גל הוא בנו, ממייסדי קיבוץ בית השיטה ומהדמויות המובילות בה לאורך עשרות שנים, מזכיר הקיבוץ פעמים אחדות, מזכיר תנועת "המחנות העולים", מזכיר תנועת הקיבוץ המאוחד ומהנדס מים מהמובילים בארץ.

בנימין גל הוא אביו של יוני. משה גליקסון הוא סבו.

גליקסון היה חילוני, שרצה לעצב תרבות וזהות יהודית המעוגנות עמוק במסורת ישראל, וראה בשלילה את ההתרחקות מן המסורת בקרב הציונות הסוציאליסטית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. בנימין גל היה סוציאליסט ומרכסיסט אדוק.

וכך כתב בנימין, בן ה-23, לאביו: "אתה רואה, אבא, שאנחנו לא כל כך נוראים כפי שמספרים לכם. והקשרים שלנו עם עברוֹ של העם הם, על כל פנים, לא יותר חלשים משל חובשי הירמולקות [=כיפות]. אנחנו רק חושבים שחופש המחשבה הוא גם כן אחד מערכיה היסודיים של היהדות וכשאנחנו יונקים ממקורות העבר אין אנחנו מאבדים את חוש הביקורת ואיננו חושבים שיש לקדש במידה שווה את כל מה שטבעו הראשונים. ואם המאמר 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים' אומר הרבה מאוד ללבי, הרי הפלוגתא בין בן זומא וחכמים על הדרוש של 'כל ימי חייך' אינה אומרת לי כלום. ... אבל מה לעשות – ההגדה המסורתית איננה ממלאה את כל מה שיש לנו אל הפסח, אל חג החרות וחג יציאת מצרים שבכל הדורות. ואנחנו מגששים באפלה. והנה במשך השנים האחרונות הלכה והתפתחה צורה של הגדה בכל הקיבוצים כמעט. הגדה שנוצרת בפינות שונות ובצורות שונות. בהתחלה היו הרבה הגדות עלובות ודלות, אבל לאט לאט נוצרת בכל זאת איזו דמות של חג חדש בקיבוצים. עוד הרבה מתלבטים ומגששים אצלו בעיצוב דמות החגים, אבל משהו בכל זאת הולך ונוצר.

ערב החג היה ממש 'כמו בבית'. רחצו, מרקו וגרדו, אכלו בחוץ וכו' וכו' כנהוג. החג עצמו היה גרנדיוזי. באו כל ידידינו הקרובים והרחוקים. באו, כרגיל, הרבה הורים של חברים. החג הוא באמת חג גדול לנו.

סיפר לי ברל כצנלסון שהיה אצלנו בחוהמ"פ בכינוס, שהוא היה בליל הסדר בגבעת ברנר, ומעולם עוד לא ראה בשום בית כנסת יהודי בשעת נעילה יראת-חג ורוממות קודש כזו ששררה באולם בגבעת ברנר בשעת החג. ואינני חושב שגבעת ברנר שונה בזה מאתנו, או מכל קבוץ אחר. ואם הגענו לכך שיהודי כמוך נהנה מההגדה של קבוצת החוגים הרי זה ודאי הישג גדול.

בעריכת ההגדה השתתפתי גם אני וגם כתבתי קצת. את הקטע המתחיל ב'ועבדים היינו בכל דור ודור' ועוד.

שילַבנו בחג שלושה גורמים עיקריים:

א. חג האביב - שהתבטא בסדר הבאת העומר, כל הציבור יוצא לשדה לפנות ערב לטכס הקציר, הקציר מלווה בשירים ובהקראות על האביב והעומר.

ב. יציאת מצרים – נכלל בהגדה בחלקה הראשון וכולל קטעים מההגדה המסורתית, התנ"ך ומאמרות חז"ל וכו'.

 ג. החלק השלישי הוא השאיפה לחרות בכלל. השעבוד בגלות ויציאת מצרים של דורנו. מצאנו לנכון לשלב גם את דורנו ושאלותיו למרות מה שבעניין זה נראה אולי פחות 'חשוב', אבל אני חושב שזה היה גורע מערך החג בשבילנו אילו לא היה ניתן ביטוי לשאיפת החרות כפי שאנו חשים אותה יום יום".

****

האם יש סדר פסח משמעותי יותר וקרוב יותר למהות החג ולמשמעותו, ממה שאנו קוראים במכתב הזה? הוא לבטח משמעותי יותר מדקלום ברצף של ההגדה, "כי צריך".

אני מאחל לכולנו – החוגגים בסדר הקיבוצי באורטל או בסדרים משפחתיים, להצליח ליצור סדר משמעותי באמת, שהנוכחים בו באמת ובתמים מדברים ביציאת מצרים ורואים את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים. זהו האתגר הגדול ביותר של ליל הסדר. 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל