ואולי /
אסתר עופרים
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 19.4.16
בשבת מלאו 85 שנים לפטירתה של רחל המשוררת, אחת המשוררות הדגולות
בתולדות התרבות העברית, משוררת אהובה עליי מאוד, שאפילו שמי ניתן לי בהשראת אחד
משיריה, "עקרה".
רחל בלובשטיין נולדה ב-1890 ברוסיה, ונפטרה ממחלת השחפת בתל-אביב,
בשנת 1931, בגיל 41 בלבד. רחל ואחותה שושנה עלו לארץ ישראל ב-1909. הן השתכנו
ברחובות וכעבור זמן קצר אחותן הצעירה בת שבע הצטרפה אליהן. כעבור שנתיים עברה רחל
ל"חוות העלמות" שהקימה חנה מייזל בחוות כנרת. היא הוכשרה לחקלאות
והתקרבה למנהיגי תנועת הפועלים, שאמצו אותם לחיקם, על חלקם ניתן לומר – תרתי משמע.
כך, למשל, זלמן שז"ר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל, שרחל כתבה לו כמה משירי
האהבה היפים שלה. ב-1913 יצאה ללימודי אגרונומיה בפאריס, ובביקור ברוסיה נתקעה
לתקופת מלחמת העולם הראשונה.
היא חזרה לארץ באניה רוסלאן, בה עלתה הנהגת העליה השלישית, וחזרה
לכנרת האהובה עליה, מושא ערגתה וגעגועיה, והתיישבה בדגניה. שם התגלתה מחלת השחפת
חשוכת המרפא בה לקתה, כנראה בתקופת שהייתה ברוסיה. החשש לשלום הציבור, גרם לגירושה
מדגניה, הטראומה של חייה, הטראומה של דגניה ואחת הטראומות הקשות של תנועת הפועלים
הארצישראלית.
רחל נדדה בין מספר ערים ובשנים האחרונות לחייה התגוררה בדירה קטנה
בת"א. את מרבית שיריה היפים, כתבה בתקופת מחלתה, בדירתה בתל-אביב.
טרם מותה, הספיקה רחל לשמוע את שירה הראשון המולחן, השיר "שי"
ללחנו של יהודה שרת. יהודה שרת, אחיו של משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל, מנהיג
תרבות ומוסיקאי דגול, חבר קיבוץ יגור, הלחין רבים משיריה, ובהם השיר
"ואולי", שאותו נשמע היום.
הגעגוע העז לכינרת ולדגניה עומדים במרכזם של רבים משיריה, ובהם
השיר "אם צו הגורל", שהוא
הצוואה בה ציוותה לקבור אותה בכנרת, בבית הקברות של כנרת, המקום עליו כתבה את שירה
"כנרת", המוכר כ"שם הרי גולן". "אם צו הגורל להיות רחוקה
מגבוליך", ביקשה רחל, "תתניני, כנרת, לנוח בבית קברותיך".
את "ואולי" כתבה רחל בדירתה בת"א בשנת 1927, ובו ביטאה
את געגועיה העזים לימיה הטובים בעמק הירדן, על שפת הכנרת.
המתודה בה היא ביטאה את הגעגוע, הוא בכעין הטלת ספק האם כל אותם דברים
אליהם היא כה מתגעגעת אכן היו, או שמא היו רק חלום.
יהודה שרת היה בשליחות חינוכית בקרב הנוער הציוני החלוצי בהכשרות
באירופה, כאשר נודע לו האסון הכבד, מותה של רחל. הוא קיבל את הידיעה בגרמניה,
והלחין את "ואולי" כקינה על רחל. מוקי צור, שכתב ביוגרפיה על רחל, כתב
גם את הביוגרפיה של יהודה שרת, "יהודה שרת – גיבור תרבות". הוא סיפר
בספרו על נסיבות כתיבת השיר: "... הוא
החליט לכתוב לחן שיוכל לעמוד מול האופנות והמקובל על חניכיו. הוא לא כתב את תווי השיר
אלא לימד אותו. השיר עשה כנפיים, ונלמד בלילה על-ידי חברי ההכשרה. למחרת הגיע למקום
השליח אליק שומרוני, חבר אפיקים, שהיה אז בדרכו למפגש עם תנועת הנוער. הוא שמע מחברי
ההכשרה הנרגשים על השיר החדש שנולד. הוא התחנן בפני יהודה שילמד אותו את השיר הבלתי
רשום. לימים, כשסיים את שליחותו בגרמניה ונסע על-פני ההכשרות בליטא, ברכבת, פגש חלוץ
ושאל אותו מה שרים בהכשרות. להפתעתו התשובה הייתה: את השיר 'ואולי'. במסורת המשפחה
נחקק הזיכרון, שיהודה כתב את השיר לא כשיר רומנטי. עגלת העץ בה נסע בחווה היא שנתנה
השראה לקצבו המיוחד. אולם השיר יצא משליטתו, והביצוע חשף את הרומנטיקה שהוסתרה בו היטב.
כשחזר יהודה ארצה שמע את השיר ולא הכיר אותו; הוא בוצע בצורה אחרת. כששמע אותו מושר
על ידי זמר מקצועי, בתקליט, נפרד ממנו כשיר המנוכר ממחברו. דווקא שיר זה היה למוכר
ביותר מכל שיריו של יהודה".
השיר זכה לביצועים רבים. אנו נשמע את ביצועה המקסים של אסתר עופרים,
שהוקלט במופע המיתולוגי שלה בהיכל התרבות, באחד מביקורי המולדת שלה, ב-1972. המופע, שבו שרה עופרים את מיטב
הקלסיקה שלה, יצא כתקליט הופעה חיה. בשיר הזה באה לידי ביטוי האיכות הקולית יוצאת
הדופן שלה והדיוק המוסיקלי. לפני חודשים אחדים הודיעה אסתר על כוונתה לחזור בתוך
שנה לארץ, ונקווה מאוד שהיא תקיים את ההבטחה.
לאחר עשרות שנים, כתבה תרצה אתר שיר תשובה, שאותו השמענו לא מכבר
בפינה זו, בביצועו של מתי כספי ללחנו של סשה ארגוב, "כן, היו הדברים
מעולם". בשיר זה העלתה תרצה אתר על נס את מפעלם של חלוצי העליה השניה
והשלישית.
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר
לַגַּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי?
מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
(אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים) שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלוּמוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?
מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי כִּנֶּרֶת
שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
