הבלוג של אורי הייטנר

ישעיהו ממשיך במשא הנבואות לעמי העולם. לאחר הנבואות על בבל, אשור ופלישתים, פרקים טו ו-טז מוקדים לנבואה על מואב. וגם זו נבואת חורבן. נבואת חורבן, אך לא נבואת זעם. נהפוך הוא, זו ממש קינה, מעין איכה זוטא.

לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק, מקונן הנביא, כאשר הוא מתאר את האסון שיפקוד את מואב. ומואב הוא הרי אויב לישראל. ואף על פי כן, תיאורי החורבן אינן סיבה לעלוז. "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" – זו האתיקה היהודית.

כך כתבתי בחודש שעבר, במאמרי "ארץ חרבה", לציון חמש שנים למלחמת האזרחים בסוריה: "... בחמש השנים הנוראות הללו, חרבה סוריה. חצי מיליון איש נהרגו בטבח ההמוני הזה. מיליונים רבים, מחצית אוכלוסייתה של סוריה, הם פליטים – בתוך סוריה ומחוצה לה. מעשי הזוועה והשחיטה ההמונית, האונס ההמוני, כולל אונס ילדים לעיני הוריהם ולהיפך, הם כלי 'לגיטימי' במלחמה הנוראית הזאת, שבה הכל מותר.

חמש שנים אין חיים בסוריה. אין לימודים בסוריה. הסבל נורא. דור שלם של ילדים נולד לתוך המציאות הנוראית הזו.

אין במלחמה הזאת צד חיובי. זו מלחמת בני חושך בבני חושך. זו מלחמת הכל בכל, אך ליבתה – המלחמה בין האסלם הקנאי הג'יהאדיסטי הסוני לאסלם הקנאי הג'יהאדיסטי השיעי.

אני סולד מהביטוי הפופולארי: 'בהצלחה לשני הצדדים'. אילו הייתה זו מלחמה סטרילית בין מחבלי חיזבאללה ודאעש, הייתי מצטרף לברכה. אולם הרוב הגדול של הנפגעים, הם האוכלוסיה האזרחית – ילדים, נשים קשישים.

סוריה היא ארץ חרבה, שהמוות והסבל שולטים בה. ואין פתרון באופק".

* 929