תחילתו של הפרק, הנבואה על דמשק, אינה נשמעת כמו נבואה שנאמרה לפני
2,750 שנה, אלא ככרוניקה עיתונאית בת ימינו, המתארת את הנעשה בסוריה. "הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר, וְהָיְתָה
מְעִי מַפָּלָה. עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר, לַעֲדָרִים תִּהְיֶינָה, וְרָבְצוּ וְאֵין
מַחֲרִיד". אולם על פי אותה נבואה, בעקבות התערערותה של ארם, מתערערת גם ממלכת
ישראל, הממלכה הצפונית של עם ישראל, שכנתה של ארם. זה לא אמור להפתיע, כיוון שחוסר
יציבות בארץ מסוימת, משליכה גם על הארצות השכנות. ראינו זאת בהתמוטטות הגוש
הסובייטי לפני שנות דור ואנו רואים זאת ב"אביב הערבי" בשנים האחרונות.
מזהיר אותנו הנביא, שזה עלול לא להיעצר על הגבול. זה עלול להגיע גם אלינו.
אם איננו רוצים שהתפוררותה של ארם / סוריה, תדביק גם אותנו, עלינו
להיבדל ממנה בידול מוחלט. בוודאי לשמור על נייטרליות מוחלטת, ולהימנע מכל מה שעלול
להתבטא כמעורבות לטובת צד זה או אחר במלחמת בני חושך בבני חושך הזאת. עלינו לפעול אך
ורק בסיוע הומניטרי, כפי שאנו אכן עושים בסיוע הרפואי שאנו מעניקים לפצועי המלחמה,
ובפעולות מובהקות של הגנה על ביטחון המדינה, כמו מניעת העברת נשק מתוחכם
לחיזבאללה.
עלינו להבהיר שגבולנו עם סוריה אינו תופעה חולפת ונזילה, אלא הוא גבול
קבע לעד, שכל התפתחות מעברו הסורי של הגבול לא תשנה אותו כהוא זה. טוב עשה ראש
הממשלה, שהעלה את הממשלה לישיבה חגיגית בגולן, בה הצהיר את ההצהרה הזאת.
עלינו לשמור על עצמנו לבל נושפע מהרמה המוסרית והערכית של שכנינו.
תומכיו של אוראל אזריה, "החייל היורה", מנסים להפוך על צירו את
צה"ל, ולאמץ אמות מידה ערכיות ומוסריות של המזרח התיכון. הם אינם מבינים,
שיתרוננו המוסרי הוא מרכיב עוצמה אדיר; מרכיב משמעותי בחוסנה של מדינת ישראל. אם
חלילה נאמץ את הנורמות של שכנינו הערבים, נאבד את הבידול בינינו לבינם, שהוא בעיקר
מוסרי וערכי. אם ישראל לא תמשיך להיות דמוקרטיה ליברלית, אלא תאמץ את רוח המרחב בו
אנו חיים, היא תהיה מדינה מתקדמת ומשגשגת כמו סוריה ומצרים.
אם, חלילה, לא נקפיד על בידול מוחלט מסוריה, המתרחש בסוריה יחדור
לתוכנו. וכפי שהזהיר הנביא: "וְהָיָה
בַּיּוֹם הַהוּא, יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב, וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה".
****
"כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ,
וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ". כאן הנביא
מזהיר אותנו לבל נשכח שכוחנו נעוץ בגורם שמחוצה לנו, באלוהים.
הגישה הזאת, באה לידי ביטוי בפיוט שראשיתו וכותרתו בנוי משלוש מילים
מן הפסוק הזה: "מעוז צור ישועתי".
הפיוט הזה מושר בחנוכה, אך רק בית אחד מששת בתיו קשור לחנוכה, הבית
הנפתח במילים "יוונים נקבצו עליי", המתאר את ניצחון החשמונאים על
האימפריה היוונית. בתים אחרים מתארים את יציאת מצרים, את פורים, את שיבת ציון אחרי
גלות בבל. בכל המקרים הללו, מדובר על ניצחון היהודים בזכות נס אלוהי.
הפיוט נכתב בגרמניה, לאחר פרעות קשות ביהודי גרמניה בתקופת מסע הצלב
השלישי. השיר פונה לאלוהים בתחינה לנס ולישועה ונקמה בגויים. השיר מזכיר לאלוהים
את הנסים שעשה לעם ישראל בהיסטוריה העתיקה, כדי לעורר אותו לשוב ולגאול את העם.
הציונות מאסה בציפיה לגאולה נסית. הציפיה הזאת מיצתה את עצמה בשואה.
הציונות המירה את הציפיה הפאסיבית הזאת בגאולה אקטיבית, של עם הנוטל אחריות על
חייו, עוזב את הגולה, עולה לארץ ישראל ומכונן בה ריבונות יהודית.
את מקומו של הנס האלוהי, מחליף "הנס של הלב האמיץ" כשם שירו
של אהרון זאב, המוכר יותר על פי פתיחת הבית השני שלו, "אנו נושאים
לפידים". השיר הוא ניגודו של "מעוז צור". המעוז אינו "צור
ישועתנו", אלא המעשה שלנו. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק
ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו... בסלע חצבנו עד דם, ויהי
אור".
לא "צור ישועתנו" הוא המעוז, אלא המעוז הוא צור ישועתנו,
כפי שכתבה נעמי שמר בשירה "שבחי מעוז".
השירים הללו אינם שירי כפירה. הם אינם שוללים את קיומו של אלוהים. הם
שוללים את הציפיה הפאסיבית לנס. הם אינם שוללים את התפילה, אלא את התפילה כתחליף
למעשה.
****
הפרק מסתיים כנבואת נחמה. הוא
מתאר המון עמים העולים על ארץ ישראל, אך נסיונם לגבור על עם ישראל ינחל תבוסה
מוחצת. "וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק, וְרֻדַּף
כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ, וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה. לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה
בַלָּהָה. בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ. זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
