הבלוג של אורי הייטנר

בכל מאמר ונאום שבו הציג את תכניתו לפשרה טריטוריאלית – תכנית אלון, הקפיד יגאל אלון לפתוח אותו באמירה, שהיסוד המוסרי של התכנית הוא זכותנו על ארץ ישראל. הוא לא דיבר על "כיבוש", אלא כאשר התייחס לשנים שבהן יהודה ושומרון היו תחת שלטון ירדני.

לפיכך, הבסיס של התכנית היה זכותה של ישראל לריבונות ולהתיישבות בשטחים ששחררה במלחמת ששת הימים. אגב, המושג "שחררה" הוא שהיה שגור על פיו של אלון.

מתוך נקודת מוצא זאת, הוא הגה כבר בעיצומה של המלחמה את תכניתו לפשרה טריטוריאלית. אמנם הוא חינך כל ימיו על שלמות הארץ, ברוח הקיבוץ המאוחד, ומאז מלחמת השחרור הוא קונן על כך שישראל לא שחררה את יהודה ושומרון ולכן טען שרק במלחמת ששת הימים הסתיימה מלחמת השחרור. אולם כיוון שבניגוד לציפיותיו המוקדמות, הפעם הערבים נותרו בשטחים שישראל כבשה, הוא מיהר להבין את משמעות הדבר, והציע נסיגה ישראלית מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים ומסכנים את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה. אולם הוא תבע ריבונות והתיישבות יהודית באזורים שאינם מסכנים את הרוב היהודי – בקעת הירדן כולל המורדות המזרחיים של השומרון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, הר חברון ועוד. לב תכניתו הייתה העמידה ללא פשרות על גבולות בני הגנה, כלומר על כך שבקעת הירדן במובנה הרחב והגולן יהיו שטחים ישראליים.

הוא פעל יותר מכל אחד אחר להתיישבות בגולן ובבקעת הירדן, הקים את קריית ארבע וקבע את בית השרד שלו במזרח ירושלים, כחלק מתפיסתו שיש לעמוד על ריבונות ישראל על ירושלים וסביבותיה.

אלון היה הראשון שקרא לספח את הגולן לריבונות ישראל, להקים עיר ישראלית בגולן כדי להבטיח התיישבות מאסיבית וסייע בכל מאודו להתיישבות. את שכר המתיישבים הראשונים בגולן, הוא שילם מתקציב משרד העבודה שבו עמד.

מי שיקרא את הביוגרפיה המצוינת שלו, שכתב אודי מנור, יקרא את כל אלה וייחשף לדרכו זו של אלון. הוא גם ילמד, שאלון האמין בכל לבו בשלום, האמין שניתן לשבור את הסרבנות הערבית ולהגיע לגורמים מתונים בצד השני שיהיו מוכנים לשלום עם ישראל, בתנאים שהיו מקובלים עליו, קרי תכנית אלון. אולם הוא גם אמר, שאילו הברירה הייתה סיפוח כל יהודה ושומרון על הערבים שבה, למרות הסכנה הדמוגרפית, או נסיגה לקווי 4 ביוני 67', הסכנה הגדולה ביותר היא הנסיגה. הוא גם אמר, שאם המשמעות של ישיבתנו על הגולן היא ויתור על השלום עם סוריה, יש לוותר על השלום עם סוריה. וכאשר בגין חתם על הסכם קמפ-דיוויד, הסכם המסגרת לשלום עם מצרים, הוא – המאמין הגדול בשלום, נמנע בהצבעה בכנסת, בשל התנגדותו לעקירת היישובים הישראליים בסיני.

כל העובדות הללו, המופיעות בספרו של מנור, אינן מוזכרות במאמר הביקורת של אדם רז "יונה בנוצות של נץ". מאמרו של רז מעוות לחלוטין את דמותו של אלון ואת השקפת עולמו, ומציג אותו כסוג של יוסי ביילין. הרמז היחיד לדרכו האמתית, היא בכותרת "יונה בנוצות של נץ", כאילו הניציות שלו הייתה תחפושת. ובעצם, רז הוא המעטה על אלון את תחפושת "שלום עכשיו".

בדבר אחד אני מסכים עם רז – בשבחיו לספר ובהצגת חשיבותו הרבה להבנת ההיסטוריה הפוליטית של ישראל. אך מעבר לכך, כנראה שקראנו שני ספרים שונים, ביוגרפיות של שני אנשים שונים.

אני ממליץ בחום על ספרו של מנור, בעיקר למי שקרא את מאמרו של רז, והכיר דמות רחוקה כל כך מדמותו האמתית של אלון. 

* "הארץ" ספרים