ב-26 באוגוסט 1947, שלושה חודשים ושלושה ימים לפני החלטת עצרת
האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, שמונה חודשים וחצי לפני הקמת
המדינה, נאם דוד בן גוריון בפני הוועד הפועל הציוני שהתכנס בציריך על שאלות
הביטחון.
להלן ציטוטים אחדים מנאומו: "אנו עומדים עכשיו לא לפני מעשי שוד
וטרור וניסיונות להפריע לעבודתנו – אלא לפני תכונה לעקור את היישוב משורשו ולחסל
בבת-אחת את 'הסכנה' הציונית על ידי השמדתם של יהודי ארץ ישראל. והדבר הוא בגדר
האפשרות – אם לא נראה הסכנה בכל היקפה וחומרתה ולא נתכונן לקראתה בעוד מועד.
המדיניות המוצהרת של הערבים היא: א"י כמדינה ערבית שהיהודים בתוכה אינם אלא
מיעוט נצחי. על מדיניות זו מדברים בגלוי... אבל התכנית הבלתי-מוכרזת שלקראתה
מתכוננים היא אחרת לגמרי. זוהי התכנית של 'המנהיג' השותק לעת עתה, שהיה שותפו של
היטלר בהשמדת יהודי אירופה, והוא זומם להפעיל צבאות ערב למטרה זו". הכוונה
היא כמובן למופתי חאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם של ערביי א"י. ב"ג ציטט
ראיון עם קאוקג'י, מנהיג "צבא ההצלה הערבי" שאמר: "הסכסוך בין
היהודים ובין הערבים הוא סכסוך טוטאלי. אין זה ניגוד בין הערבים ובין הציונים, אלא
בין הערבים ובין היהודים, והפתרון היחיד הוא השמדה מלאה של כל היהודים, בין אלה
שבארץ ישראל ובין אלה שבארצות ערב. מה שקאוקג'י אומר בגלוי – זהו מה שחורש מנהיג
ערביי א"י בסתר". ועל רקע התובנה הזאת, הציג ב"ג את יחסי הכוחות
הבעייתיים כל כך בין צבאות כל מדינות ערב, שהוא חזה במדויק את פלישתן ביום הקמת
המדינה, לבין היישוב היהודי.
ניתן לפטור את דבריו באמירה שאלה דברי תעמולה שנועדה לגייס את הציבור
למאבק. ההיפך הוא הנכון. הדברים נאמרו במלוא חומרתם בפורום זה, מהסיבה שהוא היה
פורום סגור. ב"ג לא אמר את דברים כאלה בפומבי, כדי לא לפגוע ברוח העם ולא
לעורר דמורליזציה. "אדבר על עניינים אלה בגלוי, כי ישיבה זו שהיא סגורה, אפשר
לדבר בה דברים ברורים", הוא אמר בפתח דבריו.
בן גוריון צדק. אכן, למחרת החלטת עצרת האו"ם על החלוקה, היישוב
היהודי חגג כל הלילה ברחובות, אף שהיה מדובר במדינה ללא ירושלים, ללא לוד ורמלה,
ללא יפו, ללא אשדוד ואשקלון, ללא חלקים רחבים מן הגליל והנגב. ואילו ערביי
א"י התנפלו למחרת על היישוב היהודי כדי להשמידו ולמנוע את הקמת המדינה. וכאשר
המזימה הזו נכשלה וביום סיום המנדט הוכרזה המדינה, אכן, כל צבאות ערב פלשו אליה
ביום לידתה, על מנת להטביעה בדם ולהשמיד את האוכלוסיה היהודית בארץ, שלוש שנים
בלבד אחרי השואה. הטבח ההמוני בשבויי גוש עציון הוא עדות לגורל שהיה צפוי לכל
יישוב יהודי שהיה נופל בידי הערבים. ודי שנראה את הטבח ההדדי, ההמוני, במלחמות
הפנימיות של שכנינו היום, כדי שנבין בקל וחומר בן בנו של קל וחומר את הצפוי לנו,
אם חלילה לא נהיה הצד המנצח בעימות עם אויבינו.
כאשר הפלשתינאים מתבכיינים על ה"נכבה" ומציגים את עצמם
כקורבנות ואת מלחמת השחרור של העם היהודי כ"טיהור אתני", כדאי שנזכור את
העובדות הללו. אין ספק שקרה להם אסון. להפסיד במלחמה זה אסון. כאשר המלחמה היא
טוטאלית, גם האסון הוא בהתאם. אך הם אחראים ב-100% לאסונם, ואל להם להלין אלא על
עצמם, בדיוק כפי שהגרמנים אינם יכולה לבוא בטענות למדינות שניצחו אותם במלחמת
העולם השניה.
אין דבר מעורר סלידה יותר מהנכבאיזם שבתוכנו, בקרב יהודים, ישראלים.
גדעון לוי כתב מאמר אֶבֶל ב"הארץ" לקראת "יום הנכבה" אשתקד,
רחוק כל כך מהציניות הלועגת במאמריו ביום הזיכרון לשואה וביום הזיכרון לחללי
צה"ל. ובמאמרו הוא הביע תקווה שיקום מנהיג ישראלי שכמו הקנצלר הגרמני וילי
ברנדט יכרע ברך ויבקש מחילה על פשעינו. בעיני האיש הנקלה הזה אנו הנאצים
והפלשתינאים הם קורבנות השואה.
15 במאי 1948, היום המוכר יותר ויותר כיום ה"נכבה", הוא אחד
הימים הגדולים בהיסטוריה האנושית – היום ששם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה, יום
הניצחון הגדול של הצדק. זה לא יום אסון, לא יום של עוול, ואין כל מקום לרגשי האשמה
שיש בקרבנו מי שמנסים לטפח.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
