פרק לה בספר ישעיהו, הוא פרק החזון הציוני. ישעיהו מציג חזון ציוני של
התיישבות ועליה; הפרחת שממות המולדת, יישוב ארץ ישראל ובניינה וקיבוץ גלויות.
הגשמת החזון הזה, תביא לשמחה ולששון לעם: "שִׂמְחַת
עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".
כבר עמדתי באחד הפרקים הקודמים על גדולתו של ישעיהו כמשורר. וכך גם
בפרק הזה ופסוק הזה. נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה – איזה יופי!
ישעיהו יודע גם יודע להיות נביא תוכחה וזעם. אולם היותו נביא אמת באה
לידי ביטוי ביכולת שלו לחזק את החוסן הלאומי, לרומם את רוח העם, לעודד את העם
במצוקתו, להפיח בו תקווה ביאושו. "חַזְּקוּ
יָדַיִם רָפוֹת, וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ. אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב: חִזְקוּ!
אַל תִּירָאוּ!" היכולת הזאת, היא הנותנת תוקף לנבואת התוכחה. היא המאפשרת
לתוכחה ליפול על אוזניים קשובות.
זה התפקיד הכפול של איש רוח אמתי. זאת הסיבה לכך שנתן אלתרמן, ביאליק
ונעמי שמר היו נביאי אמת, אנשי רוח אמתיים. ולכן חנוך לוין וישעיהו ליבוביץ' מרפי
הידיים, הגם שהיו להם עדות מעריצים, לא היו אנשי רוח אמתיים.
****
הציונות הגשימה, מגשימה ותגשים את חזון ישעיהו. אלא שבעוד ישעיהו מדבר
על הגשמה נסית, הציונות מגשימה זאת באופן אקטיבי, בעשיה אנושית של הפרחת השממה,
יישוב הארץ וקיבוץ גלויות. אחרי אלפים שנות גלות, הבנו שאם לא ניטול את האחריות על
העם היהודי לידינו, לא יקרה כל נס.
הציונות הגשימה את החזון, תוך שהחזון מפיח בה רוח ונוסך בה כוחות.
קצת יותר משנתיים וחצי לאחר קום המדינה, בעיצומה של העליה הגדולה ושל
יישוב הגליל והנגב במאות מושבי עולים, נפעם המלחין החלוץ, חבר קיבוץ גבע, דוד
זהבי, והלחין את מילות ישעיהו מן הפרק הזה.
יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה
וְתָגֵל עֲרָבָה
וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת.
כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם
וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה.
זהבי ראה את התגשמות הנבואה – את הארץ נושבת, הנגב פורח, הערבה מוריקה,
והעניק למילותיו של הנביא לחן המבטא את השמחה האדירה הפורצת מן הלב. הייתה זו
תקופה קשה של צנע ומחסור, של התנכלות האויב מעבר לגבול, של בידוד מדיני של המדינה
הצעירה (בידוד אמתי, לא סיפורי בידוד שאנו שומעים עליהם היום). אך דוד זהבי היה
איש רוח אמתי, ובתוך הקושי והסבל הוא הבין שתפקיד איש הרוח הוא לחזק ידיים רפות,
לאמץ רגליים כושלות, להעמיד את הקושי והסבל בפרופורציה, לנוכח התגשמות חזון
הנביאים.
את השיר הוא ייעד בראש ובראשונה לילדים. ולכן הוא פרסם אותו לראשונה –
את המילים ולצדם התווים, בינואר 1951, בעיתון "דבר לילדים".
****
בפרק כזה, העוסק בהתיישבות ציונית, אך טבעי שיופיעו מילים שהיו
ליישובים.
אחד מהם קרוב ללבי במיוחד. אומר הנביא ישעיהו: "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן -
לְמַבּוּעֵי מָיִם". בהשראת הפסוק הזה ניתן השם ליישוב מבועים שבנגב.
ב-1958 הוקם בנגב היישוב מבועים כמרכז
אזורי, המספק שירותים למושבי העולים באזור. הקימו אותו ישראלים ותיקים, רבים מהם
בני מושבים, שנענו לקריאת בן גוריון לרדת לנגב ולסייע לקליטת העליה וליישוב הנגב.
בין מייסדי מבועים, היה גם זוג צעיר,
של ישראלים ותיקים לתחושתם, אף שהם חיו פחות מעשור בארץ – רחל ויוסי הייטנר. זוג
צעיר, שאך התחתן והקים את ביתו ביישוב הצעיר, שזה עתה נוסד.
שם הם החלו לבנות את הקן המשפחתי. שם
נולדה אחותי הבכורה. למרבה הצער, היישוב ננטש בידי רבים ממייסדיו בתוך זמן קצר.
הוריי היו בין האחרונים מן הקבוצה המייסדת, שדבקו במקום. אולם ב-1962, שנה טרם
הולדתי, גם הם הרימו ידיים, ועזבו למרכז הארץ.
בראיון שערכתי עם אבי לקראת יום הולדתו
ה-80, הוא הגדיר את ימי מבועים כתקופה היפה בחייו.
בתקופת העליה הגדולה מחבר העמים, בשנות
ה-90, היישוב החל לצמוח, לקלוט ולגדול, והיום הוא יישוב קהילתי גדול ומצליח. לפני
שנים אחדות ביום הולדתה החמישים של אחותי הגדולה, נסענו כל המשפחה למבועים,
ונהנינו לראות את הצמיחה, הגידול והפיתוח של היישוב, שהורינו ייסדו.
****
ועוד התפייט הנביא ישעיהו: "לֹא
יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם, וְהָלְכוּ
גְּאוּלִים". הנביא מבשר על המדבר שיִישׁוֹב ומתאר אותו כדרך מלך, נטולת איומים
וקשיים, שבה ילכו גאולים – האנשים שיזכו בגאולה.
גאולים הוא מושב בשרון. המושב הוקם בידי עולים מגרמניה ב-1938. בעצם
עלייתם לא"י, בוודאי מגרמניה לפני 70 ו-80 שנה, הם ראו עצמם גאולים, מי שזכו
לגאולה.
אך קשה לומר שהנבואה על חיים שקטים ללא איום של פריצי חיות, התגשמה.
היום גאולים הוא מושב במרכז הארץ, ליד נתניה, אולם הוא קם כיישוב ספר, ועד מלחמת
ששת הימים הוא היה יישוב ספר.
בתש"ח הותקף היישוב בידי חיל המשלוח העיראקי. באחת ההתקפות
הקשות, פונו מן היישוב הנשים, הילדים והאוכלוסיה הבלתי לוחמת. רוב היישוב נכבש,
והעיראקים וערביי הסביבה בזזו את בתיו. היישוב שוחרר בקרב גבורה מבית לבית, בידי
חטיבת אלכסנדרוני.
****
"פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת
וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן; הֵמָּה
יִרְאוּ כְבוֹד יְהוָה, הֲדַר אֱלֹהֵינוּ".
הפסוק הזה היווה השראה להקמת שכונת הגנים הדר הכרמל בחיפה, ב-1922, על
אדמות שנגאלו כבר ב-1914.
מבועים, גאולים והדר הכרמל – שני יישובים, והרחבה משמעותית של עיר,
בהשראת פסוקי פרק אחד, פרק של חזון הציונות, חזון ההתיישבות וקיבוץ הגלויות של
ישעיהו.
****
עד כה התמקדתי בחזון ההתיישבות וששונו, אך לא פחות חשוב חזון קיבוץ
הגלויות ורינתו: "וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ
צִיּוֹן בְּרִנָּה".
בהגיענו לפרק ה"נרצה" בסדר פסח, אנו שרים את "חסל
סידור פסח", המסתיים במילים: "פְּדוּיִם
לְצִיּוֹן בְּרִנָּה". ומיד שרים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
זכינו, וה"לשנה הבאה" כל כך
אנכרוניסטי לדורנו.
וההגדה הקיבוצית, הציונית, מסתיימת במילים: "פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה – בִּירוּשָׁלַיִם
הַבְּנוּיָה".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
