אהבה בת
עשרים / יוסי בנאי
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 24.5.16
הפינה מוקדשת היום ליוסי בנאי, במלאת עשור לפטירתו.
אם יש אדם בתרבות הישראלית שראוי לתואר "מולטיטלאנט", כלומר
מגה-כישרון רב תחומי, זהו יוסי בנאי.
יוסי בנאי הוא בראש ובראשונה תיאטרון. הוא איש התיאטרון האולטימטיבי. לא
בכדי הוא היה חתן פרס ישראל לתיאטרון. לטעמי, הוא גדול השחקנים בתולדות התיאטרון
הישראלי. הוא היה שחקן גדול, במאי גדול, כותב מערכונים, מספר סיפורים, קריין. הוא
היה פזמונאי ומשורר. הוא היה זמר. ובכל הוא היה משכמו ומעלה.
יוסי בנאי ידע לשלב בצורה מופתית בין תרבות עממית, כמו מערכוני
"הגשש החיוור" וגם המערכונים שלו ומערכוניו עם רבקה מיכאלי, לתרבות
גבוהה, כמו הצגות "הבימה" וקריינות של פרקי התנ"ך והשירה העברית.
בעיניו, לא הייתה הפרדה בין השניים, הכל אמנות ובידור. ובזכות זה, הוא היה אהוב על
כל שדרות העם.
אני התאהבתי ביוסי בנאי מילדות – מן התקליטים "מקס ומוריץ",
"חכמי חלם" ו"הרשלי אוסטרופולי" שהכרתי על פה. ומכל יצירתו,
אהבתי במיוחד את המופע "אני וסימון ומואיז הקטן", מראשית שנות ה-80,
אותו ראיתי מספר פעמים.
יוסי בנאי הוא מן האמנים שכבר בראשית דרכם, בשנות העשרים לחייהם, היו
למיתוס, ל"גדולים מן החיים", לבעלי מעמד לאומי ממלכתי מיתולוגי. אפשר
למנות ככאלה רק מעטים, כמו נעמי שמר, אריק איינשטיין ואהוד מנור.
התיאור הזה נכון ליוסי בנאי השחקן, לא הזמר. כזמר, הוא קיבל הכרה
ציבורית בגיל מאוחר. בכל ראיון הוא נהג לספר איך בלהקת הנח"ל אסרו עליו לשיר
והיה עליו רק "לעשות עם השפתיים", כבתזמורת בצורת. מופע של חוה אלברשטיין הצעירה ב-1971, נפתח בקטע
הנקרא "במקום שיר פתיחה", שבו היא מסבירה מדוע היא רק שרה ואינה מדברת. היא
דווקא רוצה מאוד לדבר, אלא שההנהלה שהחתימה אותה על החוזה אינה מאפשרת זאת ודורשת ממנה
רק לשיר. היא מתארת את הדיאלוג שלה עם ההנהלה, ואחד הנימוקים הוא "ואם שמעת את
יוסי בנאי שר, תביני למה הוא שחקן".
אבל לפני ארבע שנים, "מעריב"
דירג את כל הזמרים הישראלים בכל הזמנים, ויוסי בנאי דורג במקום הרביעי. יתכן
שהמיקום הזה קצת מוגזם. בכל זאת, יש להודות שהמנעד הקולי שלו מוגבל, והאיכויות
המוסיקליות שלו אינן בשמים. אולם היה לו קול עמוק ונעים ובעיקר הוא ידע להגיש את
שיריו בצורה כובשת, מקסימה, שיש בה הרבה מן השחקן שבו, ושירתו הלכה והשתבחה עם
השנים.
כפי שיוסי נהג לספר, ידידתו נעמי שמר
היא שהפכה אותו לכותב. הוא פנה אליה בבקשה שתכתוב את השיר "ספירת מלאי"
ונתן לה את הרעיון, והיא הכריחה אותו לכתוב את השיר בעצמו, ורק הלחינה אותו. ומאז,
את רוב שיריו הוא כתב בעצמו, והוא באמת כותב מקסים.
אולם מקום מרכזי בקריירה שלו נתון
לשאנסון הצרפתי. יוסי בנאי הוא פרנקופיל מילדות. מסיבות כלכליות, הוא נשלח ללמוד
בבית הספר אליאנס, שנועד לבני עניים. שם הוא נדבק בחיידק
הפרנקופילי.
בשנות ה-50 וה-60, תקופת ירח הדבש ביחסי ישראל צרפת, היה גל של
פרנקופיליות באמנות הישראלית. אמנים ישראלים רבים חיו שנים אחדות בצרפת, כדי לספוג
מהתרבות הזו, האהובה עליהם. נעמי שמר, עמוס קינן, שייקה אופיר וניסים אלוני הם רק
אחדים מתוכם. ספרה של נורית גרץ "על דעת עצמו", הרומן הביוגרפי על עמוס
קינן, בעלה, מיטיב לתאר את ההוויה התרבותית של האמנים הישראלים בפאריז.
גם יוסי בנאי חווה את החוויה הזאת, בשנות החמישים של המאה שעברה, שהיו
שנות העשרים לחייו. הוא נשם וחווה את התרבות הצרפתית, תוך שהוא חי בעוני, על סף
רעב, והתפרנס משיעורים פרטיים בעברית, בין השאר לעמנואל הלפרין הילד. מעל הכל הוא
התאהב בשאנסון הצרפתי, והביא אותו לארץ.
הוא שר גרסאות עבריות של השאנסונרים הצרפתיים ובראשם ז'ורז' בראסנס
האהוב עליו. הוא העלה מופע משיריו והוציא תקליט משיריו. אך הוא שר גם שירים של
שאנסונרים אחרים ובהם ז'אק ברל. הוא הוציא תקליט שלם משיריו, "אם נדע
לאהוב".
ניסים אלוני, דן אלמגור ונעמי שמר הם בין מתרגמי השירים הצרפתיים
שיוסי בנאי שר. נעמי שמר תרגמה גם את שירו של ז'אק ברל אותו נשמע היום – "אהבה
בת עשרים". יוסי בנאי נהג לומר על תרגומה של נעמי שמר, שהוא עולה על המקור,
ובעיקר ציין את המילים: "ובלילות הכי קרים היו ודאי גם אחרים, שאת גופך
השביעו נחת".
השיר מדבר על אהבה בשלה, שאולי אין בה את שכרון ההתרגשות שבהתאהבות,
אך יש בה הרבה עומק ואיתנות. זו זוגיות שעברה משברים ובריחות, אך נשארה יציבה – "ברחנו
זה מזו לא פעם, אבל היינו חוזרים".
יש באהבה הבשלה הזו שגרה, אך השגרה הזו מסוכנת. "אין מלכודת מסוכנת
משלוותם של אוהבים". יש לטפח גם את האהבה הוותיקה, כי היא שבירה, "יש
בזהירות עכשיו ללכת".
והפזמון מקסים: "יפה שלי! את יחידה ומכושפה שלי. מאור השחר עד
לבוא לילי, אוהב אותך. אוהב עדין". איזה יופי.
אין שיר מתאים יותר לציון זכרו של הרומנטיקן הגדול הזה, של יוסי בנאי.
ידענו אש, ידענו רעם
ואהבה בת עשרים
ברחנו זה מזו לא פעם
אבל היינו חוזרים
וחדר זה עודו שומר
זיכרון ימים יפים יותר
עקבות סופה אשר פרחה לה
כאן שום דבר אינו דומה
לאשר עבר לאשר חומק
לאשר הולך אתנו הלאה
יפה שלי
את יחידה ומכושפה שלי
מאור השחר עד לבוא לילי
אוהב אותך,
אוהב עדיין.
אני מכיר את כישופייך
את השקרים את הסודות.
צריך תמיד לפקוח עין
ולהישמר ממלכודות.
ובלילות הכי קרים
היו ודאי גם אחרים
שאת גופך השביעו נחת.
הן אחרי ככלות הכל
היה לי כישרון גדול
להזדקן איתך ביחד.
יפה שלי...
הזמן שיר אבל מנגן עוד
והימים כואבים
אך אין מלכודת מסוכנת
כשלוותם של אוהבים.
אם את רוצה עכשיו לבכות
ליבי עכשיו נקרע פחות
יש בזהירות עכשיו ללכת.
זה קו הגבול מכאן עד כאן
כי המשחק הוא מסוכן
המלחמה ברוך נמשכת
יפה שלי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
