את ניתוח המהלך הפוליטי הדרמטי, של הצטרפות ליברמן ו"ישראל ביתנו" לקואליציה, אפתח בצדדים החיוביים שבה.
ההישג העיקרי הוא עצם הרחבת הממשלה – לא עוד ממשלה צרה התלויה בקולו של כל ח"כ סורר, כולל מוקיון הזוי כאורן חזן וגזען פנאט כסמוטריץ'.
ההישג מתעצם דווקא בשל האופי הדיקטטורי של "ישראל ביתנו" – ברור לראש הממשלה שכל סיעתו של ליברמן תצביע כאיש אחד עם הממשלה, כל עוד ליברמן רוצה בקיומה. זאת להבדיל מהמחנ"צ, שגם אילו יושב הראש שלה היה מגיע להסכם עם נתניהו ספק אם הוא היה מעביר אותו במפלגתו, ואף אם ועידת מפלגתו הייתה מחליטה על כך, ספק אם כל הח"כים היו מכבדים את ההחלטה ומצביעים עם הקואליציה.
הצטרפות "ישראל ביתנו" לקואליציה היא צעד נכון גם מבחינת מימוש רצון הבוחרים – בוחרי סיעה זאת בחרו בה על מנת שתשב בממשלת נתניהו ולא באופוזיציה לו, והצטרפותה מבטאת את רצון הבוחר.
אך למרות כל זאת, המהלך הפוליטי הזה הוא בשורה רעה למדינת ישראל.
הוא בשורה רעה בעיקר בשל החמצת המהלך החלופי, שהיה הצעד הנחוץ ביותר היום לחברה הישראלית – הקמת ממשלת אחדות לאומית.
ממשלות אחדות הוקמו בשעות חירום – בימי ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, במשבר הכלכלי הקשה וההיפר אינפלציה המטורפת של שנות ה-80 ובמתקפת הטרור הרצחנית של שנת 2001.
היום אנו נמצאים בשעת חירום לאומית מסוג אחר – משבר חברתי של קרע הולך וגובר בחברה הישראלית. החלוקה השבטית למחנות, וההסתגרות של כל מחנה בתוכו ללא כל התחשבות בכלל החברה, גרמה להקצנה הולכת וגוברת והתייצבות עדרית אוטומטית של כל מחנה אחרי ביטויים ומעשים הזויים בקיצוניותם. ראינו זאת רק לאחרונה בעדריות האוטומטית של התייצבות לצד "החייל היורה" מצד אחד ומצד שני – העדריות האוטומטית של התייצבות לצד דברי הבלע של סגן הרמטכ"ל שהשווה את ישראל לגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. בשני המקרים, מדובר בהקצנה שרק לפני שנה שנתיים אי אפשר היה לדמיין אותה. השוואות מהסוג הזה ניתן היה למצוא בטוקבקים או בפוטומונטז'ים של מנהיגי יריב לבושים במדי SS, ולפתע כל העדר מתייצב לצד אמירה קיצונית מתלהמת כזאת. אין משימה לאומית חשובה יותר מעצירת ההידרדרות הזאת. זו שעת חירום המחייבת הקמת ממשלת פיוס לאומית רחבה, עם המחנ"צ (ורצוי שגם "יש עתיד"), שתעלה את איחוי הקרעים על ראש שמחתה, כמשימת על. ממשלה שזו הייתה מטרתה ותכליתה, הייתה מוצאת את הנוסחאות והפתרונות בכל הסוגיות שבמחלוקת – מדיניות, חקיקתיות, התיישבותיות וכלכליות. כל שהיה נדרש ממנה הוא רצון טוב.
במקום ממשלת פיוס לאומית, נקבל כעת ממשלה קיצונית, שרק תקצין ותחמיר את המצב, שתעמיק את הקרע, שתגביר את השנאה.
החלפת משה יעלון באביגדור ליברמן כשר הביטחון היא התגלמות ההקצנה. יעלון הוא מנהיג לאומי ממדרגה ראשונה – איש אמת, נחוש, ערכי, שהוביל את צה"ל לניצחונות והישגים משמעותיים בקריירה הצבאית והפוליטית שלו. יעלון מיטיב למצוא את שביל הזהב בין נחישות בלוחמה בטרור ובהגנה על המדינה, לבין שיקול דעת וקור רוח והכרת מגבלות הכוח. יעלון עמד בנחישות מעוררת השתאות מול ההסתה נגדו בפרשת "החייל היורה", תוך שמירה קפדנית על ערכי צה"ל, מוסר הלחימה וטוהר הנשק. לצערי, הוא כשל בגיבוי שנתן לסגן הרמטכ"ל על נאומו האומלל. אני מעריך שהתנהגותו נבעה מכך שזיהה את הביקורת על האלוף גולן כהמשך ישיר למתקפות המרושעות עליו ועל הרמטכ"ל בפרשת החייל. הייתה זו טעות. אך למרות הטעות, אין בגלריה הפוליטית אף אדם ראוי כמותו, לבטח לא ראוי ממנו, לתפקיד הזה.
ובמקומו ימונה לתפקיד אביגדור ליברמן, פופוליסט ביטחוני, נעדר שיקול דעת, הנושא מסר של הרפתקנות מדינית ביטחונית וכוחניות כסאחיסטית. יתכן שכובד האחריות ירסן אותו, אך כל עוד לא הוכח אחרת; רעיונותיו והצעותיו בענייני ביטחון הם סכנה חמורה לביטחון המדינה. אם ינסה לממש אותם, סביר להניח שיעלה על מסלול התנגשות עם נתניהו, שלאורך כל תקופות כהונתו הצטיין בשיקול דעת ומתינות ביטחונית.
מינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון הוא צעד שיפגע בתדמית ישראל בחוץ, ומה שחמור יותר – הוא יסלים את המתח הפנימי בתוך החברה הישראלית.
מי הנושאים באחריות לתוצאה הזאת?
בראש ובראשונה ראש הממשלה. אני מאמין שהוא העדיף ממשלת אחדות, אך אילו הוא היה נחוש, הסיכוי להצלחת המהלך היה גדול. הוא העדיף מניפולציות של מו"מ כפול, במקביל. בשום אופן אסור היה לו להחליף את יעלון ולהפקיד את משרד הביטחון בידי ליברמן, גם במחיר המשך כהונתה של ממשלה צרה, המתבססת על קואליציה בת 61 ח"כים.
גם מתנגדי האחדות במפלגת העבודה נושאים באחריות, ובראשם שלי יחימוביץ'. אני מעריך את שלי, וכאשר היא עמדה בראש מפלגת העבודה הצבעתי בעדה, אך במקרה הזה היא נהגה בחוסר אחריות לאומית. הססמה "לא להציל את ביבי" מבטאת גישה אומללה, כאילו הממשלה היא עסק פרטי של ראש הממשלה, ותפקיד היריב היא להכשיל אותו. לא תמיד נכון להקים ממשלת אחדות, אך בשעת החירום החברתית הנוכחית, זהו הכרח. כאשר יצחק רבין דחף את מפלגתו לממשלות האחדות בשנות ה-80 הוא נהג לומר ש"אין לנו מדינה ספייר". הגישה האחראית הזאת היא היפוכה של גישת "לא להציל את ביבי".
אחריותו של הרצוג לתוצאה, אינה נובעת ממעשיו אלא מחולשתו. ניסיונו להקים עם נתניהו ממשלת אחדות היה צעד רביני מובהק, אך הוא חסר את האוטוריטה הרבינית. כוונותיו היו רצויות, אך מפלגתו לא הייתה מאחוריו. הוא ניסה לגלות מנהיגות, אך... אין לו את זה.
בימים הקרובים נשמע את חנן קריסטל, ברדוגו, עמית סגל, קרקובסקי וכל הפרשנים הפוליטיים עורכים טבלאות של מי הרוויח ומי הפסיד.
דבר אחד בטוח – מדינת ישראל הפסידה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
