* הראוי מכל להנהגה הלאומית - הודעתו של יעלון שיתמודד על הנהגת המדינה היא משב רוח מרענן. לנוכח
משבר המנהיגות הממושך של ישראל - סוף סוף יש סיכוי שמנהיג אמת יוביל את המדינה.
לא תמיד אני מסכים אתו, אך אין במערכת הפוליטית
אדם שאני חש אליו קרבה רעיונית כאל יעלון, לצד הערכתי האישית לאישיותו ומנהיגותו.
* משכמו ומעלה - משה יעלון הוא מנהיג אמת, משכמו ומעלה. הוא נמצא בדרגה אחת מעל לכל
מנהיג אחר במערכת הפוליטית היום.
לאחר שנודע על הצטרפות "ישראל ביתנו"
לממשלה, קיוויתי שיעלון יישאר בממשלה כשר החוץ, ובלבד שיהיה שר חוץ אמתי, עם החזרת
כל סמכויות המשרד, כדי שיישאר בעמדת השפעה ובעמדת זינוק לתפקיד הראוי לו - ראש ממשלת
ישראל.
אולם אני שמח שלא נהג כך ובחר ללכת בדרך חדשה,
ולהתמודד על הנהגת המדינה כאשר הוא מציג דרך ציונית דמוקרטית ערכית, ישרה ונקיה.
אני אתו. כשיקים מפלגה חדשה שתקדם את הדרך שהוא
מוביל - אצטרף אליה ואתמוך בה.
יעלון הוא מנהיג ערכי בעל חוט שדרה אמתי. הוא הוכיח
זאת היטב בפרשת "החייל היורה". הוא טעה בגיבוי שנתן לסגן הרמטכ"ל לאחר
השוואה הנואלת שערך בנאומו בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה (אף שלא הביע תמיכה בהשוואה
עצמה). ולמרות שגיאה זו, יש לי הערכה עצומה ליעלון.
* בוק – בצבא נהגו לכנות את בוגי, בחיבה והערכה, בתואר "בוֹק".
הכוונה הייתה לכך שאי אפשר לגנוב אתו סוסים, הוא לא מעגל פינות, הוא ישר כסרגל.
לעתים הישירות הזאת גם גרמה לו לעשות טעויות, כמו ההתבטאות המפורסמת על קרי,
שהייתה נכונה, אך אסור היה לו לומר אותה.
אם יש במערכת הפוליטית הישראלית אדם אחד שהוא
היפוכו המוחלט של יעלון מן הבחינה הזאת (אחרי שנפטרנו מעונשו של אולמרט), זהו
מחליפו - אביגדור ליברמן.
* מי יצטרף למי? - ח"כ מנואל טרכטנברג קרא ליעלון להצטרף למפלגת העבודה. אני קורא
למפלגת העבודה לאמץ את תפיסותיו המדיניות וההתיישבותיות של יעלון.
* אלקין מטיף מוסר - השר אלקין הגיב בעזות מצח על התפטרות יעלון, והציג אותו כמי
שמתייחס לתפקיד שר הביטחון כאילו הוא רשום על שמו בטאבו, ודבק בו על חשבון האינטרס
הלאומי של יציבות שלטונית. הוא נתן כדוגמה את עצמו, שמקבל את הדין וייפרד מתיק
הקליטה למען אותה הצטרפות.
זאב אלקין מטיף מוסר לבוגי יעלון בענייני יושרה
פוליטית. אלקין נבחר לכנסת מטעם סיעת "קדימה" אליה הצטרף עם הקמתה, לאחר
עקירת יישובי גוש קטיף. הוא נבחר תחת מנהיגותו של אהוד אולמרט שהתחייב לבצע
"התכנסות" – עקירה נוספת ביהודה ושומרון. "קדימה" הייתה זקוקה
למתנחל שייתן לה לגיטימציה וארומה של מפלגת "מרכז", כביכול, והוא שש
לעמדה הזאת, ככרטיס הכניסה לכנסת.
לאחר מכן ערק לליכוד, ומיצב את עצמו בקצהו
הימני.
ההתנתקות הייתה גם קו פרשת המים של יעלון. יעלון
התנגד לה בתוקף, ולא היסס להביע את דעתו הנחרצת, בניגוד לעמדת ראש הממשלה – האיש החזק
והכוחני ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שאסור לחלוק עליו. על אף היותו
רמטכ"ל מעולה, שהוביל את צה"ל לניצחון על מתקפת טרור המתאבדים, שכל
ה"מומחים" הסבירו שאי אפשר לנצח אותה, הוא נאלץ לשלם בתפקידו, בשל
התנגדותו להתנתקות. מיותר לציין, שהוא דייק בתיאור תוצאות ההתנתקות.
... זאב אלקין מטיף מוסר לבוגי יעלון בענייני
יושרה פוליטית.
* יריב אידיאולוגי - אחד מאנשי הימין היחידים שעמדו בפרץ והתייצבו באופן נחרץ נגד
נחשול התמיכה בחייל היורה, וגינה את המעשה, את העושה ובעיקר את התמיכה בו, היה
יהודה גליק, שיחליף את יעלון בסיעת הליכוד בכנסת. בתגובה על כך, הוא הופצץ
בפשקווילי נאצה והסתה נוראיים מצד פעילי הימין הרדיקלי, קללות וגידופים קשים, שאת
חלקם חשף בתקשורת חנוך דאום.
זה לא הפתיע אותי. גליק הוא ליברל ואוהב אדם,
מתנגד חריף לכל דיבורים ומעשים של שנאת ערבים, שנאת זרים, שנאת שמאלנים. אדם נעים
הליכות ומתון בהתבטאויותיו ובדרכו.
אני מתנגד בתוקף לדרכו האידיאולוגית של גליק.
אני דוגל בדבקות מוחלטת בסטטוס-קוו בהר הבית (אף שהוא סטטוס קוו גרוע מבחינתנו
כיהודים) ורואה בהפרתו משחק באש סמוך לחבית אבק שריפה. זוהי סכנה חמורה לשלום
המדינה וביטחונה. מבחינת גליק המאבק על הר הבית הוא עיקר חייו, עיקר אמונתו, עיקר
עשייתו הציבורית ומעתה - עיקר פעילותו הפרלמנטרית.
בניגוד לפעילי הימין החותרים לסילוק המסגדים
והמוסלמים מן ההר, גליק נאבק למען חופש הפולחן ליהודים, ורוצה לראות בהר הבית מופת
לדו קיום אמתי בשלום בין הדתות השונות. אני רואה ברעיון הזה חזון נפלא לאחרית
הימים, אך בפוליטיקה המעשית, כאן ועכשיו על פני האדמה, זו סכנה לאומית.
באופן אישי, אני מכבד ומעריך את יהודה גליק, אך
רואה בו יריב אידיאולוגי.
*
אופוזיציה אחראית - אני מצר על המהלך הפוליטי של צירוף ליברמן לממשלה
ומתנגד לו. אך יש בו גם צד חיובי - ראש קרטל הלאומנות הערבית לא יהיה בתפקיד הממלכתי
של ראש האופוזיציה. מן הראוי שבתפקיד זה יהיה אדם שהנו אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה
למדינה.
* מילה
היא לא מילה - נקודת
תקווה להיאחז בה, בעקבות מינויו של ליברמן, היא חוסר האמינות שלו; שהתייחסותו לסיסמאות
הביטחוניות שלו תהיה כמו לסיסמאות הפוליטיות שלו, כלומר: אצל ליברמן מילה היא לא
מילה.
* מילה
טובה על אביגדור ליברמן - אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא
עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו - הכניס לכנסת את אורלי לוי.
* אם
יחול עונש מוות - אני מתנגד בתוקף לרעיון העוועים של עונש מוות, אולם אם יוחל עונש מוות,
ברור שהוא צריך לכלול גם את מבצעי הטבח בדומא.
* ועדת
קישוט – בהתייחסותו למגעים להקמת ממשלת אחדות
בהשתתפות המחנ"צ, כתב הרצוג בדף הפייסבוק שלו, ש"לא יהיה ועדת
קישוט" של ממשלת נתניהו, כלומר לא יצטרף אם לא יחוש השפעה משמעותית על דרכה
של הממשלה.
ואני ממש נעלבתי.
אמנם מעולם לא הייתי בוועדת קישוט, לא בבית הספר ולא בתנועה, בשל העדר כישרון, אבל
תמיד קינאתי בבעלי הכישרון הזה. ולוועדת הקישוט דווקא הייתה השפעה משמעותית מאוד.
* יעלון צודק וטועה - קראתי את דברי שר הביטחון היוצא, בוגי יעלון, בטקס יום העצמאות של
הפיקוד הבכיר בצה"ל ואני מסכים עם כל מילה. אבל אין בהם דבר המצדיק כהוא זה את
ההשוואה הנואלת שעשה סגן הרמטכ"ל בין ישראל לגרמניה הנאצית. אילו שר הביטחון נזף
בסגן הרמטכ"ל על דבריו, כפי שראוי היה שיעשה, הוא יכול היה לשאת את נאומו בלב
שלם הרבה יותר, ודבריו היו נופלות על אוזניים קשובות לאין ערוך.
* צבועים - כל אלה שתקעו סכין בגבו של מח"ט גבעתי בעיצומה של מלחמה, שעה
שהוביל את חייליו לקרבות קשים בעזה, אל יציגו עצמם פתאום כמגינים על קציני צה"ל.
* אש זרה – דברי השטנה והנאצה נגד סגן הרמטכ"ל האלוף גולן מזעזעים.
באיזו עזות מצח וחוצפה אנשים מעזים לכנות "בוגד", אדם שכל חייו קודש
למדינת ישראל וביטחונה, שעשרות שנים עושה לילותיו כימים, שבתותיו – חול, בעשיה
למען ביטחון ישראל. אדם שכל חייו הבוגרים מסכן את חייו למען ביטחון ישראל ומוליך
חיילים אל הקרב, בהגנה על המדינה. ההסתה הזו היא ביטוי להידרדרות השיח הציבורי
בחברה הישראלית.
אולם דבריו של גולן בטקס יום הזיכרון לשואה
ולגבורה, עומדים אף הם באותה קטגוריה כמו דברי הנאצה נגדו. זו אותה תופעה של חוסר
אחריות למילים היוצאות מן הפה או תחת המקלדת; אותה תופעה של הקצנה, התלהמות,
התבהמות ודרדור השיח. אותה תופעה של העלאה מתמדת של מינון הביטויים הקיצוניים,
כאילו אם לא תאמר "בוגד" או "נאצי" לא ישמעו אותך. זהו
טוקבקיזם של החברה הישראלית.
מי שהצית את האש הזרה הזאת, הוא האיש שיכול
לכבותה. דבר לא יגרע מכבודו של סגן הרמטכ"ל, אם יהיה הבוגר האחראי, יחזור בו
מדבריו ויודה בטעותו. יהיה זה ביטוי למנהיגות ואחריות לאומית.
* על השנאה – במאמרו "על השנאה" כתב חתן פרס ישראל, הסופר הדגול
אהרון מגד, שהלך לפני חודשים אחדים לעולמו: "כמות השנאה ועוצמתה... נפנוף מסנוור
בשקרים. כי אם תבדוק כל פסוק לעצמו, כל צירוף מילים לעצמו – תמצא: שקר, שקר, שקר.
פניה המכוערים של השנאה: ההגזמה, שתכליתה ללבות
את השנאה: בוגדים, זונות, עם מטומטם, מסומם, לינץ', תופת, מפלצות, אויב אחד, רק אחד.
ההגזמה כשלט-הגיבורים של השנאה: לא די שתאמר ש'שלום
עכשיו' טועים ומטעים, כל תפיסתם פסולה – אמור שהם בוגדים; לא די שתאמר שהכיבוש משחית
ומדכא – אמור שהוא נאצי; ... ואמור עוד יותר...
ואם אתה אומר פחות –
השנאה איננה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד
– זה מעט מדי. צריך לשנוא".
מגד כתב את הדברים הללו לפני 33 שנים. אז השנאה
וההגזמה היו בשוליים. היום הם מאיימים לכבוש את המיינסטרים. דבריו של מגד מכוונים
הן נגד ההשוואה הנואלת של סגן הרמטכ"ל לגרמניה של שנות השלושים והארבעים והן
למסע הנאצה נגדו.
יש לעצור את הסחף!
* השתלטות הטוקבקיזם - לפני שנים ספורות, השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית, הייתה מנת חלקם
של הטוקבקיסטים המתלהמים ביותר. אין ביטוי בוטה וקיצוני יותר להידרדרות השיח הציבורי
בישראל, מן העובדה שטוקבקיזם השתלט על המיינסטרים, עד שסגן הרמטכ"ל (!) בטקס ממלכתי
מתבטא כך, וזוכה לתמיכה רבתי מצד רבים כל כך. יצאנו מדעתנו? חייבים להציל את השיח הציבורי,
ולהפסיק להיגרר אחרי ההתלהמות וההקצנה של השמאלימין הרדיקלי.
* חבריו החדשים - אלה שמכנים את מפקדי צה"ל "פושעי מלחמה" ומסיתים לסרבנות
ועריקה מוחאים היום כפיים לסגן הרמטכ"ל, אבל גם הוא יודע, שביום פקודה, כשהוא
יקרא "אחריי", לא אותם הוא ימצא שם.
הבהרה: רבים ממוחאי הכפיים לסגן הרמטכ"ל אינם
מן הזן הזה, והערה זו אינה מתייחסת אליהם.
* אסור להשוות – יוסי ביילין פרסם מאמר ב"ישראל היום" תחת הכותרת
"יש דברים שאינם בני השוואה". יוסי ביילין ניחן מאז ומתמיד באומץ
אינטלקטואלי ונכונות ללכת נגד הזרם ולעמוד על שלו באופן מנומק. לכן, תמיד הערכתי
אותו, אף שעמדותיו היו ונותרו רחוקות מעמדותיי ת"ק פרסה.
עצם העובדה שביילין כותב באופן קבוע
ב"ישראל היום" מעידה על עצמאותו. מצד אחד, יש בו האומץ לעמוד מול "השבט"
ולתת "לגיטימציה" (כאילו שבדמוקרטיה עיתון זקוק ללגיטימציה ממישהו) למה
שהשבט מסרב להכיר כעיתון. מצד שני, יש בו האומץ לכתוב בעיתון דעות מנוגדות בתכלית
לקו של העיתון, ושל מרבית קוראיו.
כשראיתי את הכותרת, ציפיתי שיהיה בה גינוי
להצהרתו של סגן הרמטכ"ל ולהתייצבות העדרית של השבט לצדו. מי אם לא ביילין
יהיה אמיץ כדי לצאת נגד העדר בשיא השתוללותו? התאכזבתי. נכון, הוא יצא נגד ההשוואה
לנאציזם, הסביר את הסכנה הכרוכה בה; הוא הסביר שההשוואה הזאת, בין כל מיני תופעות
שאיננו אוהבים לבין היטלר, "עלולה להפוך את דמותו ואת מעשיו לאנושיים בעיני
יותר ויותר אנשים צעירים", וסיים באמירה ש"צריכה לקום תנועה עולמית
שתדרוש מפוליטיקאים שלא להשוות להיטלר שום דבר". אולם הוא לא הזכיר ולו ברמז
את דברי האלוף גולן ואת הפסיכוזה של ההתייצבות לצדו. הוא כתב את המאמר בעקבות
השוואה שיצר חבר פרלמנט בריטי בין האיחוד האירופי לבין גרמניה הנאצית ודיבר על
האופנה העולמית של ההשוואות הללו.
ברור שכתיבת מאמר כזה, בעיתוי כזה, כשהשוואה
כזו היא לבה של סערה ציבורית רבתי הפוקדת את הארץ, מבטאת עמדה. אך הלהט המשיחי של
העדר "להוכיח", ולהגן על דברי הבלע הם נחשול כל כך חזק, שאפילו ביילין
לא העז לאחוז בשור בקרניו, והעדיף להרחיק עדותו אל מעבר לים.
* ממרקי המצפון – בערך יומיים זה החזיק מעמד. "הארץ", שבאופן יומיומי כותביו
המרכזיים מסיתים נגד צה"ל – קציניו וחייליו, גיבה את סגן הרמטכ"ל, בשל
אותה פסקה אומללה בנאומו בטקס יום השואה, שנתנה תחמושת לשונאי ישראל מן
"הארץ" ומחו"ל. מאמר המערכת אפילו "הצדיע" לו. אך כבר
למחרת רוגל אלפר תקף את גולן על "התנצלותו" (וכה חבל שגולן לא הצדיק את
הביקורת הזאת בהתנצלות אמתית). השבת חלפה, והשבוע נפתח במאמר הסתה קשה של גדעון
לוי נגד גולן, אייזנקוט ויעלון: "הם לא יותר מממרקי המצפון החלולים... הם עומדים בראש צה"ל, שהוא אחד מסוכני ההשחתה הגדולים של החברה הישראלית
והם מפקדים על צבא, שמרבית פעילותו מורכבת מתחזוקת הכיבוש באמצעות כוח ברוטלי. ומי
שעומד בראש צבא כיבוש, מי שפיקד על כמה ממבצעיו הנפשעים ביותר, נעדר את התוקף המוסרי
הדרוש כדי להטיף בשער..." וכו' וכו'. בכל זאת, צריך לדעת להבדיל בין עמית וטורף. צה"ל הוא אויב. אז
אם מספר 2 בצה"ל מעד ואמר משפט שאפשר לחגוג עליו – אל דאגה. עוד שנים יחגגו
עליו. אולם צריך לחזור ולזכור מי האויב, לחזור ולהסית נגדו, להשמיץ אותו ולהעליל
עליו.
* עם אחד – כבכל שנה, גם השנה לא צפיתי בטקס הדלקת המשואות, כי אני מעדיף
תמיד את חגיגת העצמאות הקהילתית בקיבוץ אורטל. כשחזרתי הביתה לפנות בוקר, נגלה
לנגד עיניי ברשתות החברתיות הסקנדל המלאכותי התורן. סיסמה תמימה (ולטעמי, קצת
מגושמת ולא הכי חכמה) שהוצגה בטקס: "מדינה אחת, עם אחד", שנועדה להראות שעל
אף כל המחלוקות והשסעים אנו עם אחד, הפכה בסיס להסתה נגד המדינה, השמצת החברה
הישראלית, השוואה נואלת לסיסמאות נאציות, תזכורת למי ששכחו מיהו הפיהרר דהיום וכמובן
שהסיסמה הזכירה לאנשים את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.
איזה אנשים קטנים, אכולי שנאה עצמית. אני מרחם עליהם.
*
תחביבו של רוגל אלפר – לרוגל אלפר יש תחביב. הוא אוהב להתעלל במשפחות השכולות ובזכרם של
חללי צה"ל. זו הנאתו בחיים. לכל אחד יש תחביבים – אחד משחק שח, שני אוסף
בולים, שלישי מטייל בארץ ובחו"ל ואלפר מתעלל ביתומים, באלמנות ובעיקר בהורים
שאיבדו את בניהם. האם אנו, כמדינה דמוקרטית, נמנע מאדם לממש את תחביביו? האין זה
ראוי שעיתון מכובד יקצה לו טור כדי שיוכל ליהנות מתחביבו לזרות מלח גס ושתן על
פצעי השכולים?
ואם לאורך כל
השנה אלפר מתעלל במשפחות השכולות, מה הוא יעשה ביום הזיכרון לחללי צה"ל? מה
שהוא עושה בכל השנה. יתעלל במשפחה שכולה.
הפעם זו משפחת
גלמן. רס"ן אליאב גלמן נהרג בקרב עם מחבל בצומת גוש עציון לפני חודשים אחדים.
אלפר, בעשרות מאמרים השנה, הביע תמיכה בלתי מסויגת במתקפת הטרור הפלשתינאית
ובפיגועים הרצחניים נגד ישראלים, ביו"ש ובכל הארץ. הוא אף כתב מאמר התנצלות
מראש למחבל שבצדק ידקור אותו, הביע פליאה על כך שהוא טרם עשה זאת, והפקיד מכתב שבו
הוא מתנצל על כך שכשישראלי הוא שותף לכיבוש.
איך יכול אלפר
לסייע למחבלים? לקחת בעצמו סכין ולרצוח ישראלים? לא, במקרה כזה הוא עלול לשבת בכלא
ואולי להיהרג. הוא מעדיף להמשיך ולסובב את הסכין מעל דפי עיתונו, להשפיל את כבוד
ההרוגים ולהעצים את הכאב של בני משפחותיהם, חבריהם ועם ישראל השנוא עליו כל כך.
את מאמרו ליום
הזיכרון הקדיש האיש הרע הזה להשתלחות בזכרו של רס"ן גלמן. "אינני מוכן להתפייס עם משפחת גלמן, שאורח חייה לא מוסרי בעיניי ואף מחרב
את ישראל כמדינה דמוקרטית... האם יש לי שותפות גורל עמו? לא. האם ייצג אותי בצומת ונלחם
למעני שם? לא". ועל
כך שהאיש שלף אקדח והסתער על המחבל הוא כתב: "האם הוא גיבור? לא".
יש דבר אחד
בזוי יותר מכתיבת פשקווילי הנאצה נגד חללי צה"ל והמשפחות השכולות. פרסומם
בעיתון.
... ולמרות התופעה החולנית הזאת, הייתי מגנה את
סגן הרמטכ"ל, אילו הוא היה אומר בטקס יום הזיכרון ש"הארץ" מזכיר לו
את "דר שטירמר".
*
מדרון חלקלק - כמה מהזוכים בפרס ישראל היו גברים עם שפם, וזה הזכיר לי תהליכים מגרמניה
לפני 70, 80 ו-90 שנה.
* גרוע
ממכחיש שואה –
האבא היה יו"ר מועצת "יד ושם". הבן גרוע ממכחיש שואה. הבן הוא
אברהם בורג. מזה שנים אחדות הוא נגוע באובססיה של גימוד השואה וזילותה. הפרק החדש –
פשקוויל משותף ב"הארץ" עם ג'אינה ריגאווי זועבי, מנכ"לית מרכז
אינג'אז. וכך הם כותבים: "לאיש מאתנו אין מונופול על הכאב והטראומה. הייתה
שואה והייתה נכבה ואנחנו לא מתחרים בינינו מי סבל יותר. לכל אחד מאתנו יש מרחבי
הסבל והזיכרונות שלו". המסר ברור – היו שני אסונות שווים בערכם, השואה
והנכבה. קורבנות השואה היו היהודים. קורבנות הנכבה היו הפלשתינאים. הפושעים בשואה
היו הנאצים. הפושעים בנכבה היו היהודים. הזהות ברורה – הערבים במלחמת השחרור הם
היהודים בשואה. היהודים במלחמת השחרור הם הנאצים. איזה מנוול! חומץ בן יין.
בדרך כלל אני
נמנע מלהיכנס למלכודת של הוכחה עד כמה נתעבת ההשוואה הזאת ומופרכת, כי עצם ההעמדה
של הדברים על מישור של השוואה, נותנת לה איזו לגיטימציה. באופן חד פעמי אחרוג
ממנהגי, ואציין: השואה היא אירוע של השמדת עם מתוכננת ושיטתית; השמדת עם שלא היה
עמו כל סכסוך על שום נושא ולא היווה כל איום על העם המשמיד. מלחמת השחרור, או
בלשונם "הנכבה", היא אירוע שבו הערבים התנפלו על שארית הפליטה שלוש שנים
אחרי השואה כדי להשמידה. בשלב הראשון היו אלה ערביי א"י ובשלב שני המזרח
התיכון כולו, שפלש למדינת ישראל בת יומה כדי להטביעה בדם. הפושעים הערבים נושאים
במלוא האחריות על אסונם, אף שבמקום להתמודד עם עברם ולבנות את עתידם, הם מעדיפים
כבר 70 שנה להתבכיין ולהתקרבן.
* גם
וגם - נאומו של שר
החינוך בנט בטקס הענקת פרס ישראל היה יפה ומכובד. מול השקר הפוסט ציוני של
"או-או": "או מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית", "או
לאומיות או אוניברסליות", "או אהבת האדם או אהבת הארץ", הוא הציג
את האמת הציונית של "גם וגם": מדינה יהודית דמוקרטית, לאומיות
ואוניברסליות, אהבת האדם והארץ. מחויבות יהודית לתיקון עולם וחזון של מדינה יהודית
התורמת לעולם כולו.
* פרס
ישמעאל - מי שמעניק פרס ישראל לפעיל תעאיוש (שולמן), אל יתפלא שכספי פרס ישראל
יגיעו למלחמה נגד מדינת ישראל. אולי הסכום הזה יממן איזו "גזנגה" טובה.
*
מורשת רבין - ב-1993, כאשר הוחלט על הענקת פרס ישראל על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ',
הודיע ראש הממשלה יצחק רבין על החרמת הטקס, כי הוא מסרב ללחוץ את ידיו של מי שמסית
לסרבנות ומשווה את צה"ל לנאצים. בתגובה, ליבוביץ' ויתר על הפרס.
לפרופ' תעאיוש יש עוד הרבה מה ללמוד כדי להגיע לקרסוליו
של ליבוביץ', ודיבוריו הקיצוניים עד טירוף ומעשיו השליליים של ליבוביץ' מתגמדים לעומת
הפעילות בארגון העוין תעאיוש.
* למען כבוד המעמד - למען כבוד המעמד הממלכתי של הענקת פרסי ישראל, ראוי היה שהקהל ישרוק
בוז וירעיש ברעשנים, כשהוענק פרס ישראל לפרופסור תעאיוש.
* על
מפעל חייה ותרומתה הגדולה - כתב הערוץ הראשון, שסיקר את טקס הענקת פרס ישראל,
הזכיר בראשית השידור כמה מן הזוכים הבולטים בפרס בעבר. ביניהם הוא מנה את גולדה מאיר,
והעיר: "שקיבלה את הפרס לפני מלחמת יום הכיפורים". גולדה קיבלה את הפרס ב-1975,
שנה לאחר פרישתה מהחיים הפוליטיים, שנה וחצי לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא קיבלה את
הפרס בצדק רב, בזכות תרומתה הרבה לאורך שנים לציונות, ליישוב היהודי טרם הקמת המדינה,
כשרת העבודה וכשרת החוץ בממשלות ישראל וכראש הממשלה. קובעי הטון באקדמיה ובתקשורת בעשורים
האחרונים עושים הכל כדי לפגוע בזכרה ובדמותה, אולם האמת ההיסטורית חזקה יותר, והיא
תחזור ותזכה להכרה הציבורית שהיא ראויה לו.
*
רעיון גרוע – ראש
הממשלה מציע לחזור ולהנהיג מצעדים צבאיים בישראל, כפי שהיו ב-25 השנים הראשונות
לקיומה. בעיניי, זהו רעיון גרוע מהסיבות הבאות: א. זהו בזבוז משווע של תקציבי
ציבור, למען מטרה ראוותנית, רהבתנית ולא חשובה. מידי שנה אנו קרועים בין צרכי
הביטחון וצרכי החברה, הרווחה והחינוך בתקציב המדינה, וחבל לבזבז מתקציב הביטחון על
מצעדי ראווה. אם יש עודף תקציב במערכת הביטחון, יש צרכים רבים לחברה הישראלית שבהם
ראוי להשקיע את הכסף הזה. ב. בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, עצם קיומו של צבא
עברי חופשי היה בגדר פלא טבע. ולכן, המצעד, שבו חיילים עבריים צועדים בגאווה בעיר
משוחררת וחופשיה, זקף את גו האומה ועורר גאווה לאומית רבתי. היום, כאשר כל בן 90
ומטה שירת בצה"ל והחיילים של היום הם נינים לחיילים, דור רביעי לחיילים
בצה"ל – אין בכך צורך. זה פאתטי. ד. יום העצמאות צריך להיות יום המצעד להישגי
המדינה. צה"ל וביטחון המדינה הם הישג לאומי חשוב, אולם הם אינם המטרה. הם רע
הכרחי כדי לאפשר לנו לממש את מטרותינו הלאומיות – עליה, התיישבות, חינוך, תרבות,
יצירה, חקלאות, תעשיה, מדע, רפואה, אקדמיה וכו' וכו'. התמקדות ביום העצמאות במצעד
צבאי, מתאימה למדינות מיליטריסטיות, לא למדינת ישראל. ה. לבי לבי לחיילים האומללים, שבמשך שבועות
יסבלו באימוני ת"ס תס"ח מגוחכים וטיפשיים.
* הקדוּשה
שבדגל – חמישה ימים לאחר חג העצמאות, הסרתי את דגלי ישראל מעל ביתי. קיפלתי אותם
והנחתי אותם בין תשמישי הקדושה.
כן, אני רואה קדוּשה בדגל. אין הוא סמרטוט על מוט,
כפי שכינה אותו בוולגריות ישעיהו ליבוביץ'. זהו סמל, המסמל ערכים מקודשים.
וכשאני מסיר את הדגל, אני חש שאני מכבד אותו לא
פחות מכפי שאני מכבד אותו כאשר אני מניף אותו. כי זו משמעות הקדוּשה - משהו נבדל מן
היום יום, נעלה על החולין. אילו אכלנו מצות
כל השנה, חג הפסח היה מאבד מערכו. אילו ישבנו כל השנה בסוכה, לא היה כל ייחוד בחג הסוכות.
הוא הדין בדגל. ראוי הדגל שננהג בו בכבוד של קדושה - נתלה אותו בחג העצמאות, באירועים
חגיגיים ולאומיים, על מוסדות ממלכתיים. שלא נוזיל אותו בשימוש יומיומי, אינפלציוני.
דווקא כך, כשהוא משמעותי ומכובד, הערכים שהוא מגלם ישפיעו על חיינו כל ימות השנה.
*
דרישה אבסורדית –
פרשת האב נדאף מדיפה ריח רע, רע מאוד. רוב אזרחי ישראל נעו בחוסר נוחות על
כסאותיהם, כאשר נדאף הדליק משואה בערב יום העצמאות. אולם הדרישה של ח"כ
זנדברג למנוע את השתתפותו בטקס אבסורדית. ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, ואי אפשר
למנוע הדלקת משואה מאדם שזכה לכבוד בזכות עשייתו החיובית הענפה, על סמך כתבת תחקיר
טלוויזיונית, ששודרה שלושה ימים לפני הטקס. זאת, במיוחד כאשר ידוע שהאב נדאף נרדף
בשל היותו פטריוט ישראלי, ואין לשלול את האפשרות ששונאיו תופרים לו תיק.
המשטרה תבדוק
את הטענות נגד האב נדאף, ואם יתברר שיש בהן ממש הוא ישא בעונש. אולם נכון לעכשיו
אפילו חזקת החפות אינה עומדת לו, שכן הוא אפילו עוד לא חשוד.
* ניצחון הציונות – ההישג הלאומי החשוב ביותר, שבו אני גאה ביום העצמאות ה-68 של
ישראל, הוא הצמיחה הדמוגרפית חסרת התקדים ביישובי עוטף עזה, בשנתיים שחלפו מאז
מלחמת "צוק איתן". נהירה רבתי של ישראלים להתיישב סמוך לגבול שדימם בין
הסכם אוסלו למבצע "צוק איתן", על אף הסכנה, כאמירה לאויב העזתי – לא זו
בלבד שלא תזיזו אותנו באמצעות טרור וטילים, ההיפך הוא הנכון; אנו נחזק את
ההתיישבות לאורך הגבול. למי שחיפשו תמונת ניצחון ל"צוק איתן" – זו תמונת
הניצחון: ניצחון הציונות, ניצחון ההתיישבות, ניצחון הביטחון, ניצחון פיזור
האוכלוסיה, ניצחון הסְפָר, ניצחון הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי. ניצחונה של ארץ
ישראל היפה, על הכותרות המלנכוליות בתקשורת המחפשת בעיקר את השלילי, מתוך חדוות הלקאה
עצמית.
*
אובססיית החקירה – יש
משהו אובססיבי בריטואל האוטומטי - לדרוש ועדת חקירה ממלכתית משפטית למבצע
"צוק איתן".
ועדות חקירה
ממלכתיות ומשפטיות אינן גורם מתאים להפקת לקחים ממלחמה. שאלות כמו: האם צריך היה לכבוש
את עזה, לכבוש את ציר פילדלפי, למגר את שלטון חמאס, להימנע בכלל מתגובה על ירי
הטילים, לנסות לפתור את המשבר באמצעים דיפלומטיים, להסיר את הסגר, להדק את הסגר
וכו', אינן שאלות משפטיות. גם שאלות כמו: האם נכון היה להבליג ולהבליג ("שקט
ייענה בשקט") ולצאת למלחמה רק כאשר היינו עם הגב אל הקיר, או האם נכון היה
להשהות את הפעולה הקרקעית זמן רב כל כך, או האם נכון היה להיענות שוב ושוב ליוזמות
הפסקת האש, למרות שתמיד הן היו חד צדדיות, אף הן אינן שאלות משפטיות. בדיוק כפי
שאין כל מקום לוועדת חקירה על ההתנתקות או על הסכמי אוסלו ואחריותם למצב הביטחוני
שיצר את הצורך במבצע, כיוון שגם הן אינן שאלות משפטיות.
סוגיות אלו הן
מדיניות וביטחוניות, לא משפטיות. יש לבצע תחקיר צבאי מעמיק על תפקודו של
צה"ל, ואני יודע ממקור ראשון שתחקיר כזה אכן נעשה. תחקירים אלה רציניים,
עמוקים ואפקטיביים לאין ערוך יותר מוועדות חקירה. לתחקיר מבצעי מגיע כל קצין עם
רצון להיות שותף להפקת לקחים אמתית, למציאת כשלים ובעיות תפקודיות, כדי להיות
טובים יותר במלחמה הבאה. לוועדת חקירה משפטית מגיע כל קצין כשהוא מלווה בסוללת
עורכי דין, כשמטרתו היא לצאת "נקי" ולהפיל את האחריות על הכשלים כלפי מעלה,
מטה או והצדדים.
הדרג המדיני
עומד למשפט הציבור – בפני הכנסת וועדותיה, בפני הדיון הציבורי והתקשורתי ובעיקר
ביום הבחירות. המשפט של הממשלה בדמוקרטיה, הוא בקלפי.
כל הריטואל של
דרישה להקים ועדות חקירה, נובע מציד ראשים, מתקווה להדחת ההנהגה. לכן, תמיד
האופוזיציה, לא חשוב מאיזה צד, תדרוש ועדת חקירה. אולם ועדה כזאת מנוגדת לאינטרס
הציבורי האמתי.
גורם נוסף הוא
מבקר המדינה. תפקידו לבדוק עניינים תפקודיים ולהצביע על כשלים תפקודיים בתהליך
קבלת ההחלטות ובאופן יישומן. יש להתייחס בכבוד להערותיו, ללמוד וליישם אותן, אולם
אין הן נוגעות למהותן של ההחלטות, שהן העיקר במלחמה.
באשר לממצאי
הדו"ח כמובן שאיני יכול לומר דבר, כי מדובר בהדלפה שערורייתית מדו"ח
חלקי ובלתי מבושל. עם זאת, דברי רוה"מ בגנות המבקר והצגתו כלא רציני, מבישים,
במיוחד נוכח העובדה שהוא דחף את מינויו. מעניין מה יאמרו אלה שהציגו את המבקר
כ"מבקר מטעם", אם אכן הדו"ח הסופי יהיה חמור.
באופן כללי,
מלחמה נבחנת על פי תוצאותיה. עדיין מוקדם לסכם אותה. אולם כמי שתקף בחריפות את
הממשלה וצה"ל על ניהול מלחמת לבנון השניה, ואין ספק שהיו כשלים מהותיים
בניהול המלחמה הזאת, אני מודה בדיעבד שטעיתי – המלחמה הזו הביאה שקט לגליל, הנמשך
כבר עשר שנים, אחרי 40 שנה של גבול מדמם (וזה לא רק בשל מלחמת האזרחים בסוריה,
שהחלה רק לפני 5 שנים). מוקדם עדין להעריך את תוצאות "צוק איתן", אך יש
לזכור שהשנתיים שחלפו מאז המלחמה שקטות לאין ערוך, גם אם השקט אינו מוחלט, מ-14 השנים
שקדמו לה, ובמיוחד מתשע השנים שבין ההתנתקות למלחמה.
* אף
מוסד אינו מעל לביקורת - גיליון החג של "ידיעות אחרונות" הפגיש לראיון משותף את
ארבעת נשיאי בית המשפט העליון בדימוס שעוד חיים עמנו, השופטים שמגר, ברק, בייניש
וגרוניס. היה זה ראיון חגיגי עם ארבעה שופטים רבי זכויות, פטריוטים, גאים במדינתם,
שהמסר שלהם שונה בתכלית מאופנת הנהי והבכי וקמפיין הגעוואלד על מדינת ישראל, למרות
שהם גם השמיעו ביקורת על המדינה, כפי שלכל אחד מאתנו יש ביקורת.
אני רוצה לעמוד
על כמה נקודות שבהן איני מסכים אתם. הם תקפו את שרת המשפטים על כך שביקרה את בית
המשפט העליון ואמרו שתפקידו של שר המשפטים להגן על בית המשפט. איני מסכים שזה
תפקידו – בשום הגדרת תפקיד לא תִּמָצֵא משימה כזאת. בדמוקרטיה אין מוסד שחסין
מביקורת, ואם שרת המשפטים חושבת שבית המשפט טועה בדרכו ובפסיקותיו, זו זכותה וחובתה
לומר זאת. אפשר להסכים אתה או לחלוק עליה, אולם הניסיון ליצור דה-לגיטימציה
לביקורת שלה, מנוגד לעקרונות הדמוקרטיה וחופש הביטוי.
יש לצאת נגד
התלהמות כלפי בית המשפט ("לעלות על בית המשפט ב-D9" וכו'), אך בוודאי שיש מקום לביקורת עניינית, מכובדת
ומקצועית, כמו הביקורת שמתחה בנימוס רב שרת המשפטים.
הטענה כלפי שרת
המשפטים בעייתית בעיקר בעידן שבו בית המשפט מרבה להתערב בסוגיות פוליטיות.
בסיטואציה כזאת, הוא מעמיד את עצמו לביקורת פוליטית. קצת מוזר, שמי שהובילו את
תהליך הפוליטיזציה של בית המשפט (בעיקר ברק ובייניש) שוללים את זכות הביקורת על
בית המשפט.
השופטים הביעו
חשש שהביקורת על בית המשפט מחלישה את מעמדו הציבורי. מה שמחליש את מעמדו של בית
המשפט הוא התערבותו בפוליטיקה. ברגע שבית המשפט הופך מבחירה להיות חלק מהמשחק
הפוליטי, הוא אינו יכול לצפות לחסינות מפני ביקורת פוליטית.
השופט ברק מחה
על ביקורתה של שרת המשפטים על פסיקת בית המשפט העליון בנושא מתווה הגז, ונתן
כדוגמה את ממשלת שרון שמילאה את החלטת בית המשפט בנושא תוואי גדר הביטחון, למרות
עלותה של ההחלטה, כיוון שזו הייתה הפסיקה ואת הפסיקה צריך לכבד. אולם לא שמעתי מצד
איש מהממשלה, לא נתניהו, לא שטייניץ ולא שקד, ערעור על כך שיש לקיים את פסיקת בית
המשפט. הם ביקרו את ההחלטה, וברור שיבצעו אותה. האם כבוד השופטים סבורים שראש
הממשלה ושרי ממשלה צריכים לא רק לבצע את ההחלטות שהם מתנגדים להן, אלא גם לשבח
אותן?
אף מוסד שלטוני
בדמוקרטיה אינו עומד מעל הביקורת. גם לא בית המשפט העליון. והביקורת על בית המשפט,
אינה מבטאת רצון לפגוע בו, אלא דווקא לחזק אותו.
* לא
עניין לבית המשפט – כאשר נודע על הכוונה להחזיר את העבריין המשוחרר אריה דרעי למקום
הפשע – משרד הפנים, יצאתי בחריפות נגד המינוי. אולם ברגע שהוגשה עתירה לבג"ץ,
הבעתי את התנגדותי לעתירה. כיוון שהמינוי אינו מנוגד לחוק, אין לבית המשפט כל
אמירה בנושא. מן הראוי היה שהעתירה תידחה על הסף, ולא שיתקיימו דיון והכרעה ברוב
קולות.
המינוי הזה
מנוגד לאינטרס הציבורי, הוא בלתי מוסרי ומנוגד לערכי החברה הישראלית. אולם
בדמוקרטיה, הדיון הציבורי נעשה במערכת הציבורית, הפוליטית והתקשורתית, לא בבתי
המשפט. בדמוקרטיה, מבחינה משפטית, מה שאינו אסור – מותר. אין זה מתפקידו של בית
המשפט לפסול מינוי חוקי של שר, וגם לא לאשר מינוי חוקי של שר. עצם התערבות בית
המשפט, מנוגדת לדמוקרטיה.
*
אכזבה מהמפכ"ל – במצב נורמלי, מן הראוי שבראש ארגון מורכב ומקצועי כמו משטרת ישראל,
יעמוד קצין משטרה מקצועי, שגדל במשטרה ובקיא במקצוע. הצורך במינוי מפכ"ל
חיצוני, נבע מהידרדרות האמון הציבורי במשטרה, עקב מצעד החקירות, ההדחות וההתפטרויות
של בכירי המשטרה, בגין עבירות שחיתות ועבירות מין. המצעד הזה הצביע על תרבות
ארגונית קלוקלת שאפשרה זאת, וכדי לחולל טלטלה במשטרה, הובא אדם מבחוץ, שאינו חלק
מאותה תרבות.
למרבה הצער,
דווקא בנושא הזה, שהוא סיבת מינויו כמפכ"ל חיצוני, אלשייך מאכזב. במקום לחולל
את הטלטלה הראויה, הוא דווקא מקל ראש ומעגל פינות.
*
לשחרר - עשור לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל
יישוביה עד הלבנה האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון - החי
והמת ובתגובה נענתה בפשע מלחמה מתמשך, בדמות ירי טילים מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית
ישראלית, כותרת מאמר המערכת של "הארץ" הוא "לשחרר את עזה".
ברוח הימים
המטורפים האלה, "הארץ" מכנה את רצועת עזה – "גטו". אגב, למה
"גטו"? אושוויץ. יותר טוב, לא?
* אהבת
חינם – פרופ' יגאל
עילם פרסם ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "שנאת השמאל והאליטות"
אותה הגדיר כ"שנאת חינם". הוא, לעומת זאת, משמש במאמר מופת לאמפתיה
ליריב, כבוד לעמדותיו והרבה אהבת חינם. כמה אהבת חינם שופעת מתיאוריו את יריבו
הפוליטי: "אדם זה שונא קודם כל את מצבו, את מגבלותיו, את מיקומו,
את בורותו, את עילגותו, את עליבותו, את נחיתותו. בתת־מודע הוא שונא את עצמו... משמעות
לקיום העלוב ביותר: עצם ההשתייכות למחנה גדול של חסרי פנים מעניקה משמעות לקיומך...
ביבים של
הימין... הימין הפוליטי במדינת ישראל משמש כתובת כמעט טבעית
לכל האספסוף העכשווי... הדיבור על 'אליטות חדשות' הוא דיבור ריק: אין אליטות כאלה,
והמועמדות לכאורה לתואר זה אינן עומדות במבחנים הבסיסיים הנדרשים. אפשר אמנם להכתיר
אליטות בהבל פה, אך לא ניתן ליצור אותן באופן מלאכותי...".
* אינדוקטרינציה
פוסט ציונית - הגימנסיה הרצליה, הגימנסיה העברית הציונית הראשונה, הקרויה על שמו של
חוזה מדינת היהודים, שבעברה הייתה חממה לטיפוח אקטיבה ציונית, אליטה ציונית משרתת,
שרבים מבוני המדינה, ממנהיגי המדינה שבדרך ומראשי "ההגנה" צמחו בה - נשלטת
היום בידי פוסט ציוני, ד"ר זאב דגני, המשליט בה אינדוקטרינציה פוסט ציונית, נכבאיסטית.
דגני מגיף את
שערי בית הספר בפני קציני צה"ל אך מזמין את נציגי "שוברים שתיקה"
לשיעורי הסתה בכיתות.
לא בכדי, הוא
מרואיין חדשים לבקרים ב"הארץ", כמו בגיליון השבוע שעבר של המוסף.
פראיירים ההורים ששולחים את ילדיהם לבית הספר הזה.
* הצד
הנאור של המפה - מאוד לא רציתי שסאדיק קאן יבחר לראשות עיריית לונדון, ולא כיוון שהוא
מוסלמי, אלא כיוון שרציתי שהלייבור החדש יחטוף מכה קשה וכואבת (כפי שאכן חטף במקומות
רבים). אולם התנהגותו של קאן היא מאוד לרוחי. החלטתו לפתוח את תפקידו בהשתתפות בטקס
יום הזיכרון לשואה ולגבורה של הקהילה היהודית בעירו, היא החלטה חשובה מאוד, המציבה
אותו בצד הנאור, מול האנטישמים במפלגתו. התנגדותו ל-BDS, יציאתו
החריפה נגד הרמת הראש של האנטישמיות במפלגת הלייבור וביקורתו בנדון על מנהיג המפלגה
קורבין, כל אלה נותנים תקווה להאמין, שקאן רוצה להציג את הפנים היפות והמתונות של האסלאם;
שיש אסלאם שאינו ברוח ארדואן, דעאש, חמאס, חיזבאללה ואיראן.
* מי
חיסל את באדר א-דין – העולם בלי הארכיטרוריסט מוסטפא בדר א-דין הוא מקום שטוב יותר לנשום
את האוויר שבו. מי חיסל את רב המרצחים? אין לי מושג, וטוב שכך. אך טוב יהיה אם
ארגוני הטרור יחשבו שזאת ישראל.
*
התאכזרות לשמה – לא
הייתה כל סיבה למנוע מהעבריין ריקו שירזי להשתתף בהלוויית בנו. על מעשיו הוא מרצה
את עונש המאסר, ובדין. אך ראוי להתייחס באנושיות לאסיר, גם לפושע. מניעת השתתפותו
בהלוויה הייתה נקמנות והתאכזרות לשמה.
*
עונת הרחצה – ביום שני 9 במאי, נפתחה רשמית עונת הרחצה בחופי הים. מיותר לציין עד כמה
התיאור הזה מגוחך. הרי בפסח החופים המו בהמוני אדם. אלא שכיוון שעונת הרחצה לא נפתחה
באופן רשמי, הנופשים והמתרחצים לא נהנו משירותי הצלה. זו סכנת נפשות וחוסר אחריות מצד
משרד הפנים.
על פי החוק, עונת הרחצה נפתחת בא' באייר. החוק הזה
אבסורדי. יש לפתוח את עונת הרחצה בא' בניסן, לקראת צאת הילדים לחופשת הפסח.
* זהו
צה"ל - מה זה צה"ל? הנה, דוגמה. ביום שישי התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה על סיירת
"גולני". אין יחידה המבטאת יותר מסיירת "גולני" את ערכי החתירה
למגע, החתירה לניצחון, הלוחמה וההסתערות. מתוך הכתבה, ציטוט של צ'יקו תמיר: "
'היינו בעזה', הוא מפרט. 'הביא אותי דורון אלמוג ואמר, 'יש פה איזה חבורה בעומק סג'עיה,
שמייצרת ועושה את כל הקסאמים. משפחה שלמה. 12 מחבלים'. רפי מילוא היה אז מפקד הסיירת.
אנחנו מוציאים שיירה של ג'יפים, נוסעים בלילה, חשוך, צמוד-צמוד. לא שמנו לב שכיסו את
הדרך בעפר. אני עוקב אחרי הכוח במזל"ט ופתאום אני רואה את הג'יפ הראשון נתקל בערימת
העפר ואחריו כל הג'יפים, אחד אחרי השני. זה עף ימינה, זה שמאלה, מתגלגלים על הכביש.
תוך ארבע דקות יש לי כבר שבעה פצועים. ואני רואה פתאום שמתוך הג'יפים מתחילים לפתוח
דלת צדדית, עוד דלת, לוחמים הולכים, קצת מטושטשים, מתחילים לדבר בקשר, כולם עם סימנים
כחולים. ראיתי אותם למחרת באור יום עם ידיים נפוחות מהתאונה. וכל הסיירת מסודרת בטור.
היה להם עוד איזה קילומטר לרוץ עד היעד. הם היו צריכים לטהר את הבניין וזה רחוב שיורים
בו, מכל הכיוונים. רצה כל הסיירת בטור. מגיעים עד המבנה. מוציא להם המחבל ילדה החוצה.
העין שלה חצי שפוכה. אומר, 'זאת הבת שלי, פה יהיה ג'יהאד. כל הילדים ימותו'. ואנחנו
מקבלים ידיעה שכל הילדים והנשים בקומה הראשונה. ולמעלה המבוקשים מתארגנים ללחימה. הגעתי
למבנה ואני מתכונן לאפשרות לירות עליו נ"ט. אומר לי מפקד הסיירת, ואומרים לי מפקדי
הצוותים ומפקד הגדס"ר, 'אנחנו לא מוכנים. יש ילדים בבית. אף אחד לא יירה פה לא
פגזים של טנק ולא כלום. אנחנו נפרוץ סלקטיבית'. אמרתי להם, 'תשמעו, זאת החלטה קשה.
זה סיכון אדיר של הכוח. אם ככה, בסדר, אני אהיה בכוח הפורץ, אבל אני מבקש שתדברו עם
הלוחמים. וכל מי שלא רוצה לעשות את זה, הוא לא חייב'. בסופו של דבר הכוח פרץ לבניין
בירי סלקטיבי. 'הלוחמים הוציאו החוצה את כל הנשים והילדים', ממשיך תמיר, 'כדי שלא יפגעו
במהלך הטיהור היו לנו ארבעה או חמישה פצועים בסיירת".
אין צה"ל אחר. זאת התשובה הן למי שרוצה
שצה"ל יהיה משהו אחר, והן למי שמשקר וטוען שצה"ל הוא משהו אחר.
והדבר גם מבהיר מי האויב שלנו.
* מה
לא ישראלי בעיניי - חליפת השרד של קציני צה"ל כל כך לא ישראלית.
כל כך זרה, מנותקת ומנוכרת לישראליות.
* ביד הלשון
הוא
מתחתן ב-1918
– "היסטוריה בתכלת אדום – אירועים בתולדות תנועת העבודה העברית", הוא דף
פייסבוק יפה וחשוב, המספק מידע תמציתי על אירועים ואישים במתכונת של "היום
לפני ... שנים".
אני אוהב את הדף, אולם
דבר אחד מפריע לי בו – הוא עוסק בהיסטוריה, אך אין בו לשון עבר. הכל כתוב בהווה.
אני מכיר את התופעה
הזאת משפת מדריכות בתי ספר שדה, וגם שם זה מפריע לי, אבל בכתב זה צורם הרבה יותר,
וממש עילג, בעיניי.
בפוסט על יצחק בן
צבי, ביום השנה למותו, מוזכר ש"הוא מתחתן ב-1918". איך זה יכול להיות
שהוא ממשיך להתחתן כבר כמעט מאה שנה ויותר מחמישים שנה אחרי שנפטר?
אני מכיר את ההסברים
על יצירת אפקט על הקורא כאילו הוא חווה את ההתרחשות, אך איני מקבל אותם. שפה שאינה
מדויקת, היא שפה עילגת.
במאמרו "כללי הכתיבה הנאה", רוביק רוזנטל
הציע 35 כללים, אותם ניסח כך, שכל כלל מדגים את הצורה שנגדה הוא יוצא. כלל מספר 8:
"הימנעו מכתיבה בלשון הווה כשאתם מתארים אירועים המתרחשים
בעבר".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
