בתשעה באב תרצד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים"
למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ששמע על כך, תקף בחריפות
את קיום המחנה בתשעה באב, ובעצם את היחס בקרב תנועת העבודה לתשעה באב, בשני מאמרים
שפרסם ב"דבר" – "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב".
ב"חורבן ותלישות" העלה ברל על נס את תשעה באב כסמל לכישרון
המיוחד של העם היהודי לזכור את החורבן ולהתאבל עליו דורות רבים כל כך, ובעצם
הזיכרון הזה ראה את המנוע ליכולת הקיום וההישרדות היהודית בשנות הגולה וליכולת
לקום ממנה לתקומה הציונית. "מה
ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק
בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא,
ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשָׁדָהּ? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה
לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא
היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל
החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום
הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו
ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב,
לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי'
וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' ".
מילים כדורבנות. אולם אך ורק על הזיכרון והאבל, לא היה שורד העם ולבטח
לא היה מתעורר לתקומה. מועקת האבל בלבד, עלולה הייתה להצמית את העם לשפל של יאוש.
כוחו של הזיכרון, שתשעה באב הוא סמלו, לא היה מתקיים, אלמלא התלוותה אליו עוצמת
התקווה, האמונה, הנחמה, ש"שבת נחמו" היא סמלה.
"שבת נחמו" היא השבת שאחרי תשעה באב. זוהי שבת של תקווה
גדולה, של ציפיה משיחית, של נחמה. זו השבת אליה קם העם מאבלו, לאחר שלושת השבועות
שבין המצרים, לאחר תשעת ימי האבל בראשית חודש אב ולאחר יום האבל הכבד על כל
החורבנות והאסונות שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות - תשעה באב.
"שבת נחמו" נקראת כך, על שם המילים הראשונות בהפטרה שאנו
קוראים בה, לאחר קריאת התורה. ההפטרה נפתחת במילים: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". ההפטרה היא 26
הפסוקים הראשונים בפרק מ בספר ישעיהו, רובו הגדול של הפרק. הפרק הנו נבואת נחמה, המתארת את שיבת ציון וגאולת ישראל הגדולה, לאחר גולה ארוכה וקשה.
ואף שברור שזו נבואת נחמה לקראת שיבת ציון מגלות מבבל, זוהי נבואה על זמנית, ולכן
יכלו היהודים בגולה הדוויה בכל הדורות, לראותהּ כמתארת את גאולתם, כמקור תקווה
ואמונה, שכוחה עצום, ואף בלעדיה "לא היו
קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון
ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא
היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' ".
"שבת נחמו" היא הראשונה בסדרה של שבע שבתות, הנקראות
"שבע דנחמתא" – שבע השבתות שבין תשעה באב וראש השנה, שבהן אנו קוראים
בהפטרה שבע נבואות נחמה, ישועה וגאולה של הנביא ישעיהו.
****
נבואת הנחמה שבפרק מ מרוממת נפש ומרגשת גם אנשים חופשיים וריבוניים
במולדתם, כמונו היום; לא כל שכן, שאדירה עוצמתה בעבור יהודים נרדפים ומדוכאים
בגולה, בימי השפל והֶסְתר הפנים הממושכים. פרק מ הוא אחד הפרקים היפים והאהובים
עליי בתנ"ך כולו, ולא רק בשל הנחמה וההבטחה שבו, אלא גם בזכות יופיו הפיוטי.
משורר דגול היה ישעיהו. הפרק שזור פנינים לשוניות יפיפיות, מראשיתו ועד סופו.
כמה מן הפנינים הללו התאזרחו כניבים בשפה העברית, חלקן בזכות סופרים
ומשוררים ששאבו מן הפרק השראה ליצירתם.
כך למשל עגנון. את שמה של הנובלה "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" אותה כתב ב-1912 בעת ביקורו הראשון בארץ ישראל, הוא לקח מן
הפרק הזה: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל הַר
וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה". הפסוק מתאר כיצד לקול הקורא של האלוהים, כל הטבע מתייצב לפנות דרך
לעם ישראל החוזר מגלויותיו אל הארץ. ההרים והרכסים הופכים למישור ובקעה כדי להקל
על השבים. עגנון לקח את הביטוי למקום אחר. ספרו מנגיד את אופיים של הגיבורים, הנעים
בין היושר לעקמומיות, כשהשאלה הנשארת פתוחה, היא האמנם בסופו של דבר היה העקוב =
העקום, למישור = לישר? איזו דרך יפה של סופר דרשן, לדרוש פסוק.
וכך גם ביאליק. שירו "אָכֵן
חָצִיר הָעָם", יונק אף הוא את השראתו מן הפרק הזה: "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר,
וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה
בּוֹ. אָכֵן, חָצִיר הָעָם. יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם
לְעוֹלָם". הנביא ישעיהו מתאר את גדולת האלוהים ונצחיות דבריו, באמצעות הנגדה
לזמניות הקיום האנושית. הוא משווה את חיי האדם, בני החלוף, לחציר ולציץ השדה, שמשך
חייהם מצומצם מאוד, ובמהרה הם יבשים ונובלים. לעומתם, דבר האלוהים נצחי.
הנביא ביאליק, המוכיח את עמו, מוציא את המילים "אָכֵן, חָצִיר הָעָם" מהקשרם, בבואו
ללמד קטגוריה על עם ישראל. ביאליק היה מודע מאוד לכל ניואנס שבחר, ואי אפשר שלא
להבין את גדולת תעוזתו המדרשית, כאשר הוא בחר דווקא פסוק מתוך נבואת הנחמה
והגאולה, כדי להביע את אכזבתו ואת ייאושו, מיובשו של העם, המגיב באדישות ובחוסר
התלהבות להזדמנות החד פעמית שנקרתה לפניו, עם הופעת הציונות. ביאליק כתב את השיר ב-1897,
בימי ההכנות לקונגרס הציוני הראשון, ימים שבהם הרצל הפיח חיים ותקוות גאולה בעם
ישראל, ורובו של העם סירב להתרומם מיום קטנות אל גודל השעה, להיענות ולהירתם לאתגר
הלאומי. " אָכֵן," הוא מסיק בצער ובכאב, "חָצִיר
הָעָם".
שמו המקורי של השיר, היה "מחזון ישעיה". המוטו לשיר הוא
ציטוט מתוך פסוק ז בפרק: "כִּי
רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן, חָצִיר הָעָם" (כנראה שאת השם "אָכֵן
חָצִיר הָעָם" העניק לשיר אחד העם, שפרסם אותו בכתב העת "השילוח"). תחת שרוח ה' הנושבת מן ההתעוררות הלאומית לקראת הקונגרס תפיח רוח
חיים בעם, היא מייבשת אותו כיבש חציר. אכן, חציר העם.
אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,
אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;
אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם מִפֹּה גַּם
מִשָּׁם –
וְלֹא נָע וְלֹא זָע וְלֹא חָרַד הָעָם.
וְלֹא קָם כָּאֲרִי וְלֹא נֵעוֹר כַּכְּפִיר,
וְלֹא חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.
שיר התוכחה מסתיים ביאוש כבד מן העם, אותו רואה ביאליק כעם מת. אך גם
בסימן שאלה, שנועד להשאיר זיק של תקווה; תקווה שנבואת התוכחה תעורר את העם מגסיסתו;
שקול השופר והנפת הדגל יעוררו את המת ויזעזעוהו.
עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,
גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ
הַטָּל?
גַּם בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא
הַנֵּס –
הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?
****
שלוש מילים באחד מפסוקי הפרק, הניבו שני ניבים לשפה העברית. האחד הוא
שיבוש הפסוק, או שמא מדרש מקורי ויצירתי שלו, והשני קרוב יותר לתוכנו. שלוש המילים
הן: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר".
השימוש בביטוי הזה בעברית המדוברת, הוא
לאמירה שאין לה שומעים או אין לה מענה, והיא נשארת תלויה באוויר, כמו קול הקורא במדבר.
אלא שזהו שיבוש של הפסוק המקורי. בפסוק
המקורי, הנביא מספר שהוא שומע קול, והקול קורא קריאה הנפתחת במילה "במדבר".
"קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה
לֵאלֹהֵינוּ". כמו פסוקים אחרים בפרק, הנביא מתאר איך איתני הטבע נשמעים לקול
ה' ("וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר", למשל) ואותו אל כל יכול גם ישים קץ לגלות
ויביא את הגאולה לעם ישראל.
קרוב יותר למשמעות המקורית הוא צירוף המילים
"קוֹל קוֹרֵא" – פרסום רשמי למכרז, מחקר, הגשת בקשות לתקציב וכד'.
****
צירופי מילים מן הפרק הניבו גם שם של יישוב – המועצה המקומית מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן. מועצה מקומית זו נוצרה
מאיחוד של היישובים מעוז ציון ומְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם. הן מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם והן מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, לקוחות מן הפרק.
"עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן. הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ,
מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם. הָרִימִי, אַל תִּירָאִי. אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה: הִנֵּה
אֱלֹהֵיכֶם".
הפרק הזה מתאר את הקול הקורא שאלוהים הוציא לנביאים, לנחם את עמו: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". מסתבר שלא
רק לנביאים הוא קרא, אלא גם לנביאות. והוא לא הסתפק בכוכבית בתחתית הקול קורא
בנוסח "האמור לעיל מכוון לגברים ונשים כאחד", ניסוח שעלול להתפרש כיציאה
ידי חובה, אלא הוא בפירוש קורא לנביאות, לבשר את בשורת הגאולה. עלי על הר גבוה,
הוא פונה למְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, כדי להשמיע את קולך
למרחוק. הרימי את קולך, הוא מדרבן את מְבַשֶּׂרֶת
יְרוּשָׁלִָם, ואין לו כל פוביה מפני "קול באישה ערווה" או מיני קשקושים
מסוג זה. להיפך.
והנה, בהתגשם חזונו של ישעיהו, חזון שיבת ציון בימינו; כאשר קול השופר
של הרצל וביאליק עורר את המת – לא בכדי יישובים שקמו ליד ירושלים זכו להיקרא בשמות
אלו.
****
גם לבידור הקל חדרו ביטויים מן הפרק. במערכון של "הגשש
החיוור" "חמרדכי" (קיצור של "החכם מרדכי") מאת יוסי
בנאי, מופיע הפסוק האלמותי: "נחשו
נחשו עמי, מי פיתה את מי? הנחש את חווה ככתוב, או היא שבחרב פיפיות אהבה אותו העלוב,
שנחש קרוי. אז מי פיתה את מי, חמורדכי, חשוב לי מאוד לדעת".
****
ועוד ביטויים הלקוחים מהפרק:
לדבר על לבו - דַּבְּרוּ
עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם.
שכרו אתו - הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ
לְפָנָיו.
איש לא ייעדר - לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ. אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.
ועוד קובץ פנינים מקסימות ומטאפורות נפלאות מן הפרק:
"כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ
יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא. עָלוֹת יְנַהֵל".
"מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם
בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת
–בְּמֹאזְנָיִם?"
"הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק
מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ, הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל".
"הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ, וְצֹרֵף
בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ, וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף".
"הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ, וְיֹשְׁבֶיהָ
- כַּחֲגָבִים. הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת".
****
בקרב חוקרי המקרא קיימת הסכמה כמעט מקיר לקיר, שפרקי הנחמה מפרק מ ועד
סוף הספר, הם של נביא אחר, ולא ישעיהו בן אמוץ, והוא מכונה "ישעיהו
השני". ישעיהו בן אמוץ פעל בתקופת בית ראשון, בימי גדולתה ונפילתה של ממלכת
אשור, בימי מלכות חזקיהו. נבואות הנחמה של ישעיהו השני סמוכות לשיבת ציון, כ-200
שנים לאחר מכן. לעומת זאת, מרבית הפרשנים המסורתיים רואים בספר מִקְשָׁה אחת של
נביא אחד – שאת פרקי הנחמה על התקופה המאוחרת כל כך, כתב ברוח הנבואה.
יחסי אל ביקורת המקרא, מושפעת ממאמרו של אחד העם "משה", שבו
הוא הבחין בין "האמת הארכיאולוגית" שהיא האמת המדעית, המחקרית, לבין
"האמת ההיסטורית" שהיא הסיפור שהופנם בעם ישראל לאורך הדורות, והוא האמת
הקיומית שלו. השאלה האם משה היה דמות אמתית, אינה מעלה ואינה מורידה מגדולת דמותו
של משה, כפי שנצרב בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל לדורותיו.
ביקורת המקרא מבוססת על מחקר המקורות השונים של כתיבת המקרא. סתירות
בתיאור הסיפורי, באידיאולוגיה ובתיאולוגיה מוסברות בכך שמדובר בטקסטים מתקופות
שונות, של זרמים שונים, שאוחדו לספר אחד, אך שמרו על ה-DNA הרעיוני והסגנוני שלהם.
איני חולק על המחקר, ואני מאמין שחלק ניכר ממסקנותיו נכונים. אולם אני
מפריד בין גישה מדעית של חקר המקרא, לבין גישה יצירתית דרשנית אל התנ"ך.
יישוב הסתירה באמצעות חקר המקרא – מדובר בטקסט של אסכולה א' לעומת
אסכולה ב', מסרס את היכולת ליישב את הסתירה באופן מדרשי ויצירתי. מי שאיחדו את
המקורות השונים לטקסט אחד, עשו זאת בכוונת מכוון, ולאחר אלפי שנים שבהן המקורות
הללו נצרבו בתודעת העם כטקסט אחיד – הן טקסט אחיד. וכאשר יש בו סתירות, הרבה יותר
מאתגר ומעניין, לטעמי, לדרוש אותם ולחפש את משמעותן, ולא להסתפק בזיהוי מקורותיהן.
קרוב לוודאי שאכן ישעיהו בן אמוץ וישעיהו מפרק מ ואילך, הם שני נביאים
שונים. אז מה? בתודעה ההיסטורית של העם מדובר בנביא אחד. ומי שחיברו את הנבואות
הללו לספר אחד, יצרו בעצם החיבור יצירה חדשה, של "ישעיהו", הממזג בתוכו
את שני הנביאים. כך אני מעדיף לגשת אל הטקסט.
גם ברבים מפרקי ישעיהו בן אמוץ, ישעיהו הראשון, מופיעות בצוותא חדא
נבואות תוכחה ונחמה. הנביא אינו רואה מתפקידו רק להוכיח, אלא גם לתת תקווה. החיבור
של שני הישעיהוים לספר אחד, נותן תקווה להיאחז בה, גם למקרא נבואות החורבן.
בפרק לט, בשיא האופוריה לאחר תבוסת אשור והצלת יהודה, לאחר ביקורה
ההיסטורי של משלחת דיפלומטית בבלית ביהודה, בישר ישעיהו למלך חזקיהו את בשורת
החורבן. ובעצם, כך אמור היה להסתיים הספר.
וכמה טוב שהפרק הבא נפתח ב"נַחֲמוּ
נַחֲמוּ עַמִּי".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
