בעשרות השנים שבהן אורי אבנרי ערך את
"העולם הזה", הוא בחר מידי שנה את איש השנה – הדמות המרכזית שהשפיעה באותה
שנה על ישראל ולעתים על העולם. לרוב היו אלה מנהיגים פוליטיים, אנשי צבא, מנהיגי האזור;
אישים כבן גוריון, גולדה, בגין, רבין, שרון, דיין, בר לב, נאצר וכו'. בשנת תשי"ח,
איש השנה היה... עמוס חכם. מי?! על מה ולמה?
עמוס חכם נבחר, בזכות זכייתו בתואר חתן
התנ"ך העולמי. זאת סיבה לבחור אדם כאיש השנה?! ועוד בעיתון כ"העולם הזה",
הלוחם בממסד, האנטי דתי?
לא הייתה זו בחירה מתחכמת. לא היה כאן
"הפוך על הפוך". גם לא היה כאן ניסיון יצירתי להפתיע, להוכיח מקוריות. מי
שעוקב אחרי העיתונות באותה השנה, מבין שלא הייתה אפשרות לבחירה אחרת. אכן, חידון התנ"ך
היה הנושא המרכזי שהעסיק את אזרחי ישראל באותה שנה, והוא אף היה מוקד העניין התקשורתי.
ולא הייתה זו שנה נטולת אירועים – באותה
שנה התחולל משבר ממשלתי חמור סביב פרשת "מיהו יהודי", הייתה בריחה המונית
מכלא שאטה, הייתה הפיכה בעיראק, מלחמת אזרחים בלבנון ונחיתת כוחות אמריקאים בלבנון,
התמוטטה הרפובליקה הרביעית וקמה הרפובליקה החמישית בצרפת, פצצה הוטלה על הכנסת ופצעה
את ראש הממשלה ושרים; לא חסרו אישים שהשפיעו מאוד על הארץ והעולם. ועל הכל האפיל חידון
התנ"ך – הארצי והעולמי.
שנת תשי"ח (1957-1958) הייתה שנת העשור
למדינה. במרכז החגיגות והאירועים לציון העשור, עמד חידון התנ"ך, על שני שלביו
– הארצי והעולמי. הדמות המרכזית והדומיננטית בניהול החידון והובלתו היה ראש הממשלה
דוד בן גוריון, שראה בו ביטוי למקומה המרכזית של התרבות היהודית ישראלית בחיי המדינה,
ואת המקום המרכזי של התנ"ך בתרבות זו. התנ"ך נתפש כנדבך חשוב בחיזוק השורשים
של עם ישראל בארץ ישראל. חזון הצדק, החירות והשלום של נביאי ישראל, היה חזונה של המדינה
וייעודה, כפי שנכתב במגילת העצמאות.
טלוויזיה עוד לא הייתה אז בישראל; היו שתי
תחנות רדיו – "קול ישראל" וגלי צה"ל. החידונים – הארצי והעולמי, שודרו
בשידור חי בשתי התחנות, ועוררו עניין שיא, שכמוהו לא היה מאז הצבעת הכ"ט בנובמבר.
לאורך החידון, הוא כבש את הכותרות הראשיות של כל העיתונים, שאף הוציאו לאורך היום מהדורות
מיוחדות.
ביום נצחונו של עמוס חכם, יצא "מעריב"
במהדורה חגיגית – הלוגו של העיתון היה בצבע כחול, כבערב חג. לאורך היום יצאו מספר מהדורות
של העיתון. כך למשל, אחת המהדורות המיוחדות יצאה תחת הכותרת: "הדו"ח המלא
על שלושת הסיבובים של הבוקר; עמוס חכם בראש – עם 17 נקודות". כל הכותרות בעמוד
הראשון יוחדו אך ורק לחידון. במסגרת קטנה תואר השידור המתוכנן לאותו ערב ברדיו, כולל
הודעות על דחיה וביטול של מהדורות החדשות (באותם זמנים היו מהדורות חדשות מעטות במהלך
היום, וביטול מהדורת חדשות היה צעד דרמטי ביותר).
גם "ידיעות אחרונות" הקדיש כמעט
את כל העמוד הראשון לנושא. הוא יצא בכותרת גדולה: "החל חידון התנ"ך הבינלאומי".
כעבור שעות אחדות יצאה מהדורה שניה של העיתון, שכותרתה: "חכם בראש – במבחן מוקדם
של החידון". תמונות כל המתמודדים עיטרו את העמוד הראשון. כותרת נוספת בעמוד הראשון,
עסקה באבטחת האירוע: "גויסו 300 שוטרים".
איך הדברים נראו בפרספקטיבה מאוחרת יותר?
כעבור עשרים שנה, במלאת שלושים שנה ל"מעריב", יצא הספר "כותרת ראשית"
– קובץ עמודים ראשונים של העיתון, לאורך השנים. כל שנה נפתחה בעמוד שער, העוסק בנושא
המרכזי של השנה. עמוד השער של 1958 היה תמונתו של עמוס חכם מרים כוסית לאחר נצחונו,
והכותרת: "חכם התנ"ך". בשנת היובל של המדינה, יצא הספר האלבומי (בעל
הרמה הנמוכה, יש לציין...) "ואלה שנות", הסוקר כל אחת משנות המדינה. גם בו,
כל שנה נפתחה בעמוד שער עם הנושא המרכזי, ואחריו מאמר העוסק באירוע המרכזי של השנה.
ב-1958 הנושא המרכזי היה חידון התנ"ך, והמאמר היה של השר לשעבר, פרופ' שמעון שטרית
(בעצמו חתן תנ"ך לנוער) שעסק באירוע.
ואולי יותר מכל כותרות העיתונים, מה שמעיד
על מרכזיות האירוע הוא כניסתו למערכונים. במערכון של אפרים קישון "פוקר יהודי",
בביצועם של אורי זוהר וחיים טופול בתיאטרון "בצל ירוק", הייתה המילה
"עמוס חכם" הביטוי המנצח האולטימטיבי במשחק. ואי אפשר שלא להזכיר את המערכון
"חידון התנ"ך" של אריק איינשטיין ואורי זוהר בתכנית "לול",
שגיבורו היה בן דמותו של המנצח בחידון השני, הרב יחיא אלשייך, יוצא תימן. באותם ימים
יצא גם משחק קופסה פופולארי – משחק טריוויה תנ"כי בשם "חידון התנ"ך".
עמוס חכם עצמו, היה נכה, מגמגם, קשה יום
– עבר ילדות קשה וחיים קשים. ובתוך יום, היה לגיבור התרבות הלאומי בה"א הידיעה
של מדינת ישראל, בזכות למדנותו, ידענותו, שקדנותו ובקיאותו. ראש הממשלה והנשיא דאגו
לו למשרות, ללימודים אקדמיים שהתמיד בהם עד שהיה פרופסור למקרא.
איני כותב זאת כנוסטלגיה, כיוון שקשה לי
להיות נוסטלגי לאירועים שהתרחשו טרם הולדתי... אך יש בי געגוע לחברה ישראלית שתרבותה
היהודית תופסת מקום כה מרכזי בחייה. באותם ימים המיקוד היה אך ורק בתנ"ך, תוך
התעלמות כמעט מלאה מהתלמוד, ספרות ימי הביניים והיצירה שנוצרה בגולה. יתכן שזאת אחת
הסיבות לירידה במעמד התנ"ך, שכן אי אפשר ליצור תרבות תוך דילוג על אלפיים שנות
יצירה.
מן הראוי שנשאל את עצמנו מה קרה לחברה הישראלית,
שמדורת השבט שלה היום היא תכניות תת רמה כמו "האח הגדול" או "המרוץ
למיליון".
ברור שתופעת החידון כפי שהייתה אז, לפני
59 שנים, אינה יכולה לחזור על עצמה, אולם ראוי שמורשת ישראל תחזור למרכז ההוויה הישראלית,
באופן המתאים לימינו.
****
מזה כעשרים שנה אני שותף פעיל בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית.
עיקר פועלה של ההתחדשות היהודית, היה פתיחה לרווחה של ארון הספרים היהודי לכלל
הציבור בישראל, כדי להפוך אותו לתשתית התרבותית והערכית של החברה הישראלית, וכן
לפתוח אותו למנעד פרשנויות רחב ויצירתי ככל האפשר. אולם פעילותנו התמקדה בחשיפה
לחז"ל, למשנה ולתלמוד, לשירת ימי הביניים וכו', תחומים שהיו גן נעול, מעיין
חתום, בעבור הציבור החילוני בישראל. בעצם, יצאנו נגד הגישה המקופלת בקלישאה
"הדילוג מהתנ"ך לפלמ"ח", והרצון לחזור דווקא לניגון שזנחנו
לשווא. הייתה זו מגמה ברוכה, אך מחירה היה... שאנו עצמנו זנחנו לשווא את
התנ"ך, שהוא התשתית של כל התרבות היהודית. אמנם יש בעשור האחרון מגמה חזקה של
עיסוק בפרשת השבוע, אולם התעלמות מן הנביאים והכתובים.
בשנה האחרונה, חל שינוי דרמטי במגמה הזאת, בזכות מיזם לאומי שחולל הרב
בני לאו – 929. 929 הוא מספר הפרקים בתנ"ך. המיזם הוא עיסוק יומי, בכל יום
בפרק אחד בתנ"ך, הן במאמרים באתר המיזם, הן בשיעורים במאות קבוצות בישראל
ובעולם היהודי והן בתכניות בכלי התקשורת. הרעיון שמאחורי המיזם, הוא החזרת
התנ"ך ללב התרבות, כנושא לשיח יומיומי, בכל העולם היהודי, על אותו פרק
בתנ"ך. המיזם נפתח בחנוכה לפני שנה ורבע, והמחזור הראשון יסתיים ביום העצמאות
ה-70. ולמחרת – יפתח מחזור חדש. הפופולריות וההצלחה של המיזם, בכל מדדי הבחינה שלו
– כניסות לאתר, אורך הכניסות, כניסות חוזרות, אתרי משנה שקמו בעקבותיו, מספר
הקבוצות הלומדות ומספר הלומדים בקבוצות, החשיפה התקשורתית; הם מעל ומעבר לתחזיות
האופטימיות ביותר.
זכיתי, ואף אני שותף למיזם החשוב הזה. אני מלמד מעט במסגרת המיזם, אך
בעיקר אני כותב בו. בערך אחת לשבועיים אני כותב מאמר על הפרק היומי באתר המרכזי,
אך מידי יום אני כותב מאמר על הפרק באתר אינטרנט וקבוצת פייסבוק של תנועת
בינ"ה, התנועה ליהדות חברתית, שנקראים "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות".
נטלתי על עצמי מחויבות לא פשוטה – לכתוב מדי יום מאמר על כל פרק בתנ"ך;
התחלתי מבראשית ואני כבר בסוף ישעיהו. זה אתגר גדול, ומעבר לתרומתי הצנועה למטרה
הגדולה של המיזם, אני גם שואב סיפוק רב והעשרה עצמית מעצם הלימוד, ההכנה והכתיבה.
מסתבר, לצערי, שיש מי שאינם אוהבים את העיסוק שלי בתנ"ך. יתר על
כן, יש מי שחושבים שאיני ראוי לעסוק בתנ"ך, שעצם העיסוק שלי בתנ"ך אינו
לגיטימי. לא, אין להם משהו אישי נגדי. הם אינם מתנגדים רק לכתיבה שלי, אלא לכל כתיבה
כשלי, למה שאני מייצג. מיזם 929 על כל שלוחותיו הוא מפעל פלורליסטי ביותר, פתוח
לכל מגוון אורחות החיים, הדעות והפרשנויות, לא רק כדי להנכיח את לימוד התנ"ך
בכל מגוון הציבור הישראלי, אלא גם כדי להעשיר את עצם הלימוד במה שיש למגוון הזה
לספק.
ויש מי שרואים בכך איום. הם מ-פ-ח-דים. מישהו הזיז את המונופול שלהם.
הרי כידוע "שבעים פנים לתורה", וכולם חייבים להיות עטורי זקן וחובשי
כיפה ומתנבאים בסגנון אחד.
****
בכנס ירושלים של העיתון "בשבע" שנערך לפני חודשים אחדים,
נערך דיון בנושא. בין הדוברים היו גם ראשי המיזם הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי
וכן דתיים אורתודוכסים השותפים למיזם. אולם נשמעה בו ביקורת חריפה על כך שהוא פתוח
למי שאינם עומדים בתו התקן, של שומרי הסף שמינו עצמם להיות משגיחי הכשרות של לימוד
התנ"ך; אלה שמוכנים לקבל אותי, אך רק כ"עגלה ריקה" וכלי קיבול
לפרשנות שלהם.
לצערי הרב, הבולט והבוטה שבהם היה דווקא הרב יעקב מדן. הרב מדן היה
שותפהּ של פרופ' רות גביזון ליצירת אמנת גביזון – מדן, להסדרת יחסי דת ומדינה
ויחסי חילונים ודתיים בישראל. באותה יוזמה חשובה, הוא גילה פתיחות רבה, ויחד הם
יצרו מסד שגם היום, לאחר כעשרים שנה, הוא עדיין התשתית הראויה ביותר להסדרת
היחסים.
כנראה שהרב מדן הוא אדם סובלני, במובן שהוא מוכן לסבול את העובדה שיש
יהודים שחיים וחושבים אחרת ממנו, והוא באמת ובתמים רוצה למצוא דרך לחיים משותפים
עמם. אולם בבית המשותף הזה, הוא מצפה למונופול מוחלט על היהדות. הוא רוצה לחיות
אתי יחד, הוא יחפש את הדרך ל"חיה ותן לחיות", ובלבד שאכיר בבעלותו המוחלטת
על התנ"ך ועל היהדות. אני לא אפריע לו להיות יהודי, והוא לא יפריע לי
להיות... להיות מה? ישראלי? חילוני? במילים אחרות – הוא רוצה להדיר אותי מכל השפעה
ויצירה על עיצוב היהדות.
וכך הוא אמר בכנס: "אני רוצה להציג פה את סלע היסוד שממנו אסור
לנו לזוז. ... כולנו כוספים למהרה ייבנה המקדש. נגיד שמחר ייתנו לנו הגויים להקים
מקדש במקומו, עם הבדל קטן: בקודש הקודשים יהיו שלושה כרובים ולא שניים. הכל יהיה
על פי ההלכה, אבל תהיה כוהנת גדולה במקום כוהן גדול. אני חושב שרבים יזדהו עם מה
שאגיד: יש לנו סלע יסוד שממנו לא נזוז. זה נכון גם לגבי קדושת המקרא. יש סלע יסוד,
שגם אם אשפיע פחות, אני לא מוכן לזוז ממנו. רוחמה אלבג הציע שיקראו לדיון הזה
'תנ"ך - מגוון פרשנויות'. אני אומר על זה במילה אחת – לא. בשלוש מילים – בשום
פנים ואופן לא [אגב, אני ספרתי ארבע מילים. א.ה.]. אסביר: אם אנחנו מחר נלמד
גיאומטריה, אנחנו חייבים להתחיל מהאקסיומות. בלי זה אי אפשר ללמוד. אנחנו ניגשים
למקרא מתוך אקסיומות שאי אפשר לזוז מהן לשניה" וכו' וכו' וכו'.
מה אמר לי הרב מדן, במילים אחרות? "אורי היקר, אני אוהב אותך מאוד,
אני רואה בך אחי, אני רוצה לחיות אתך יחד. אבל עשה לי טובה, לך שחק כדורגל. לך
להשתעשע במדע. בטח יש לך תחביבים, זה עלא כיפאק, תתמיד בהם. אבל אל תתקרב
לתנ"ך, אל תתקרב ליהדות. זה לא שלך. זה שלי. הרי אתה מגורש בזאת מגן העדן של
התורה. אין לך חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. לאוהליך ישראל".
ומה אני אשיב לו? כבוד הרב, אני אוהב אותך מאוד, אני רואה בכך אחי,
אני רוצה לחיות אתך יחד. אני רוצה אותך כשותף (גם אם כבר פלוגתא) ללימוד
התנ"ך, ללימוד היהדות, לתרבות היהודית. זה שלך בדיוק כפי שזה שלי. אבל זה שלי
בדיוק כמו שזה שלך. ואם אינך רוצה לעסוק בתורה אתי, אעסוק בה אתך ובלעדיך. ואם
אעסוק בה בלעדיך, אני בטוח שאמצע שותפים רבים וטובים, לא פחות טובים ממך, גם
בציבור "שלך".
אתה מנסה להגיף בפניי את הדלת, אך אין לך כל בעלות על המנעול. לא
ביקשתי ממך אישור כניסה, כי איני מכיר בסמכותך, או בסמכותו של מאן דהוא, להנפיק
אישורים כאלה. על התפיסה שאתה מייצג אני אומר, במילה אחת: לא. ובשלוש, או בעצם
ארבע מילים: בשום פנים ואופן לא.
דע לך דבר אחד, כבוד הרב. אתה ושכמותך גוזרים על עצמכם להיות בשוליים;
לא רק בשולי החברה הישראלית, אלא גם בשולי היהדות, בשולי היצירה היהודית.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
