פסוק מפרק מו, יכול לשמש כהמנון פולין. אומר הנביא לישראל בשם האלוהים,
שאין להם מה לדאוג, הוא ימשיך ללוות אותם, להיות שם בשבילם. אבל משום מה... בפולנית
זה נשמע טוב יותר: "וְעַד
זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל. אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא,
וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט". לא נורא, אני אמשיך לשבת לבד בחושך.
****
ואם ישאל הקורא מה קרה לי, שאני ממיר
היום פרשנות בליצנות, אשיב שזו מהות הפרק. מרבית הפרק הינה לעג לעבודת האלילים
ולעובדי האלילים. אין כאן עומק תיאולוגי המעמת את תפיסת המונותאיזם עם תפיסת האלילות,
אלא דברי לעג על אמונת ההבל האלילית. הנביא מתאר באופן סאטירי את חוסר השחר
באלילות; באל שנעשה בידי אדם, ואח"כ האדם מתפלל אליו ומצפה לתשועה מידיו.
האמת היא שהתיאור הזה אינו הוגן, כיוון שדמות האליל אינה אמורה להוות את האל, אלא
לשמש ייצוג לו, סמל. וגם באמונות המונותיאסטיות, קיימת אמונה עממית בחפצים שנועדו
להיות סמלים, והפכו לפֶּטִישִׁים, החל בקמעות, בהפיכת המזוזה מסמל לקמע, וההשתטחות
על קברי צדיקים לצורך בקשת זיווג, בריאות וכו'.
שיאו של הלעג הוא בפסוק הבא, המתייחס
לאלי בבל: "קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו, לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא". נסו
לדמיין את התיאור הפלסטי של האלים שלקו בקלקול קיבה, לא הצליחו להתאפק וברח להם.
וכך מתאר זאת רש"י: "צלמי צורתם של בל ונבו [בל ונבו = אלילי בבל] היו לחיה
ולבהמה, נדמו להיות כחיה וכבהמה שמזהימין ומלכלכין עצמן ברעי [רעי = צואה] שלהם. נשואותיכם
עמוסות משא. רעי שבמעיהם כבדות הם לעמוס כמשא לאדם עיף, לפיכך קרסו כרעו יחדיו, הקריסה
עם הכריעה: לא יכלו מלט משא - להפליט הצואה שבמעיהם כשאר המוציאין כהוגן". ובשתי
מילים: ברח להם.
ועם תיאורים כאלה, דומני שעדיף לעצור
כאן ולהמשיך לפרק הבא.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
