הבלוג של אורי הייטנר

ליישוב מסוים, פנתה משפחה בבקשה לקליטה. בתהליך ההיכרות שערך היישוב, נמצאה המשפחה כבעלת פוטנציאל בעייתי מאוד מבחינה חברתית. על פי חוק ועדות הקבלה, אין סמכות ליישוב לא לקבל משפחה, אלא רק לוועדת קבלה אזורית, שנציגי היישוב בה הם מיעוט, ורק בהתאם לחוות דעת של אבחון אישיותי. האבחון, שאותו נציגי היישוב אינם מוסמכים לראות אלא רק לשמוע את עיקריו בוועדת הקבלה, אושש את עמדת היישוב, והצביע על אי התאמה של המשפחה ליישוב ועל פוטנציאל לבעיות חברתיות אם תיקלט בו. על סמך חוות הדעת, החליטה וועדת הקבלה לדחות את בקשת המשפחה להיקלט.

המשפחה החליטה לפנות לוועדת ההשגות של משרד המשפטים. במאמר מוסגר – התעקשותה של משפחה לכפות עצמה על קהילה שהחליטה לא לקלוט אותה, מעידה על בעייתיות בתפיסת הקהילתיות ובמשמעות הצעד שלה. בוועדת ההשגות, אין כל ייצוג ליישוב, למועצה האזורית, לתנועה המיישבת ולחטיבה להתיישבות. יש בה אנשי מקצוע בתחום המשפט והרווחה, אך אף לא איש מקצוע אחד בתחום הקהילתי התיישבותי.

ועדת ההשגות קיבלה את ערעור המשפחה וכפתה על היישוב לקבלה. לא פחות מעצם ההחלטה, מעניין הנימוק. בחוות הדעת של מכון האבחון, אחרי כל ההסברים המילוליים והמספריים, מופיעה ההמלצה הסופית. ההמלצה הסופית נעה על רצף בין 1 ל-5. 1- מומלץ לא לקלוט. 2 – ספק אם מומלץ לקלוט. 3 – אפשר לקלוט. 4 – מומלץ לקלוט. 5 – מומלץ מאוד לקלוט. כל מי שמכיר את האבחונים יודע, שהתוצאות 1 ו-5 כמעט ואינן קיימות. לאורך השנים הרבות שאני עוסק בקליטה, שבהן קראתי מאות חוות דעת, רק פעם אחת נתקלתי בציון 1. על אף כל הכתוב בחוות הדעת, חרף עמדת היישוב וועדת הקבלה האזורית, פסקה ועדת ההשגות, שכיוון שלא נאמר שמומלץ לא לקלוט, אלא שספק אם מומלץ לקלוט, אין עילה מובהקת לטענת אי ההתאמה החברתית, ולכן יש לקבל את המשפחה. ואכן, המשפחה עברה לחיות ביישוב, כנגד רצונו.

לא אציין את שם היישוב, אולם מי שמכיר את החוק יודע, שמדובר ביישוב כפרי קהילתי בגליל או בנגב שמספר תושביו נמוך מ-400 בתי אב והמספר המרבי של תושביו מוגבל בתכנית מתאר ארצית או מחוזית. אלה היישובים היחידים שהחוק מאפשר לקיים בהם ועדת קבלה.

סיפרתי כל זאת, כדי להעמיד באור נכון את חוק ועדות הקבלה, המנוגד כל כך לתדמית הציבורית שיצר כלפיו הקמפיין האנטי ציוני נגד ההתיישבות.

בשיח הכזב הפוסט ציוני בישראל, תדמיתו של חוק ועדות הקבלה הוא אולי המקרה הקיצוני ביותר של השקר והדמגוגיה. הטענה היא שהוא חלק מגל עכור של חקיקה גזענית ואנטי דמוקרטית ההורסת את המדינה, את ערכיה, את המסורת הדמוקרטית שלה ומזכירה לנו תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. אם נשאל 100 אנשים ששמעו או קראו על החוק בכלי התקשורת, 99 מהם יהיו בטוחים שמעולם לא היו ועדות קבלה ביישובים, והחוק הקים ועדות קבלה, כחלק מ"גל החקיקה הגזעני", כדי לחסום את היישובים מפני ערבים הרוצים להתקבל אליהם.

האמת היא כמובן הפוכה. לאורך כל שנות ההתיישבות הכפרית הציונית, היישובים בחרו את חבריהם, את שותפיהם לקהילה, שותפיהם למשימה. לא היה כל חוק שהסדיר זאת, כי הדבר היה מובן מאליו בדיוק כמו זכותם של בני זוג לבחור זה בזו. חוק ועדות הקבלה אינו חוק שיוצר ועדות קבלה, אלא חוק שניסה להציל בדל אוזן של כבשת הרש של זכות הקהילה לבחור את חבריה. הצעת החוק היא אקט של התגוננות מפני המתקפה האנטי ציונית על ההתיישבות, וניסיון לאפשר מינימום של בחירה ליישוב הכפרי הקהילתי. כל ניסוחו של החוק, נועד לאפשר לו להתקבל בבית המשפט העליון.

אם עד החוק, כל יישוב כפרי קהילתי בכל מקום בארץ, רשאי היה לבחור את חבריו כמעט ללא הגבלה, המצב אחרי החוק שונה לגמרי.

החוק המכונה "חוק ועדות הקבלה", נקרא "חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)". הוא נוגע ליישובים קהילתיים קטנים ולהרחבות קהילתיות של קיבוצים ומושבים קטנים בגליל ובנגב.

החלטתה של ועדת הקבלה לא לקבל ליישוב מועמד בשל אי התאמה חברתית, חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית של גוף המומחה באבחון. בין המגבלות שהתיקון מטיל על ועדת הקבלה נאמר: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית". 

זה החוק ה"דרקוני", ה"גזעני", ה"אנטי דמוקרטי", "המפלה", הנורא והאיום, נגדו נאבקים ארגוני "זכויות האדם".

אולם עוכרי ההתיישבות וגורמים פוסט ציוניים, המנהלים מלחמת שמד נגד ההתיישבות, נלחמים לשחיטת כבשת הרש הזאת. הם נחושים למוטט את ההתיישבות באשר היא.

את המלחמה הזאת לא מובילה היום בל"ד. מי שהציע הצעת חוק לביטול חוק ועדות הקבלה, הוא חבר המחנה הציוני (!) יוסי יונה. ועל הצעתו האנטי ציונית חתומים חברים רבים מפלגתו, ובהם חברים מרכזיים כשלי יחימוביץ' ואיתן כבל. איזו בושה!

אני מבקש להעלות על נס את פעולתו הברוכה של ח"כ איתן ברושי, שיצא להגנת ההתיישבות והציונות והוביל את המערכה לבלימת החוק נגד ההתיישבות.

לעתים אני שומע בתוכנו, בתנועה הקיבוצית, דיבורים נגד חוק ועדות הקבלה. הרי אנו חייבים להתייצב כאוטומטים לקול תופי הטם טם של העדר. לכאורה, זה לא נוגע לנו. הרי החוק אינו עוסק בקבלה לאגודה השיתופית.

זו גישה צינית. עלינו, כמתיישבים, לגלות סולידריות עם היישובים הקהילתיים, שהם חלק מהמועצות האזוריות שלנו ושותפינו לבניין הארץ ויישובה, לבניין הגליל והנגב, להתיישבות הכפרית בישראל. החוק נוגע ישירות גם לנו – לכל קיבוץ בגליל ובנגב שיש לו הרחבה קהילתית. והעיקר – משלה את עצמו ומרמה את עצמו מי שחושב שהנחשול של עוכרי ההתיישבות יעצור על סף דלתנו. אם חלילה הם יצליחו להרוס את היישובים הקהילתיים, אנו הבאים בתור. איני רוצה לתת רעיונות, אבל ברור לי באילו טיעונים הם ישללו את זכותו של קיבוץ לבחור את חבריו.

ההתיישבות נמצאת תחת מתקפה. חובתנו להתגונן.

* "ידיעות הקיבוץ"