תגובה לדוד זונשיין, "לאן נעלם היהודי-ערבי",
"הארץ" ספרים 3.6.16
במאמר הביקורת שלו על ספרו של מנחם קליין "קשורים: הסיפור של בני
הארץ" (תגובתי מתייחסת רק למאמר, כיוון שאת הספר טרם קראתי), מביע דוד
זונשיין געגוע וערגה לזהות הילידית היהודית-ערבית של יהודים וערבים שחיו בצוותא
בא"י "לפני שהלאומיות הפרידה בין שתי המילים בברוטליות ותבעה להזדהות רק
עם אחד הצדדים".
אין חיה כזאת "יהודי-ערבי". זהו אוקסימורון. זו זהות מומצאת
בידי אידיאולוגיה פוליטית הזקוקה לה.
ניתן לשאול – למה לא? האין משמעותה של טענת האוקסימורון - מחיקה של כל
היהודים שאינם אשכנזים? הן זונשיין כתב על הזהות הלאומית היהודית-ישראלית הקיימת,
שהיא "זהות יהודית נוקשה, שמשאירה 20 אחוז מאזרחי ישראל מנוכרים לה, ועוד
לפחות 50 אחוז מהנותרים, היהודים יוצאי מדינות ערב, באיום מתמיד על חלק יסודי
בזהות שלהם".
למה יכולים להיות יהודים רוסים, יהודים פולנים, יהודים אשכנזים ולא
יכולים להיות יהודים ערבים?
אני מקפיד לא להגדיר יהודים שעלו מרוסיה כ"רוסים", יהודים
שעלו מפולין כ"פולנים" וכו'. הם יהודים, שמוצאם הגיאוגרפי או מוצא
הוריהם הוא מרוסיה או מפולין. בזהות שלי, למשל, אין כל משמעות
ל"אשכנזיותי". אני יהודי, ציוני, ישראלי, שבמקרה אמי נולדה בעיר רובנו
שבפולין ואבי בעיירה רדאוץ שבבוקובינה, אך אין בי שום דבר פולני או בוקוביני. הורי
נולדו בגולה ועלו לארץ ישראל, חזרו למולדתם. אני זכיתי להיות יליד – יהודי שנולד
במולדתו.
אך גם אם נקבל את ההגדרה המקובלת בשיח הישראלי המתייחס לארץ המוצא
ומכנה יהודים ישראלים כ"רוסים" ו"פולנים" – גם על פי ההגדרה
הזאת, אין חיה כזאת "יהודי-ערבי". המקבילה ל"רוסים"
ול"פולנים" היא "עיראקים" "תימנים"
ו"מרוקאים", כלומר יהודים שהמוצא הגיאוגרפי של הוריהם הוא מעיראק, תימן
או מרוקו. הערביות אינה הגדרה גיאוגרפית אלא לאומית. יהודי מרוקאי, הוא בן ללאום
היהודי, שמוצאו הגיאוגרפי במרוקו. הוא אינו יהודי-ערבי.
הניסיון המגושם להמציא זהות "יהודית-ערבית" הוא פרי באושים
של האידיאולוגיה האנטי ציונית. כיוון שזכות ההגדרה העצמית מוכרת כזכות טבעית, ולכן
זכות קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל היא זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור,
מנסים האנטי ציונים לערער על עצם הגדרת הלאום היהודי. ההגדרה
"ערבי-יהודי", משמעותה: בן ללאום הערבי שהוא בן לדת היהודית. על פי אותה
תפיסה, המככבת באמנה הפלשתינאית, שכיכבה בתעמולה הסובייטית וכעת היא מככבת בתעמולה
הפוסט והאנטי ציונית, היהדות היא רק דת ואין לאום יהודי. מגמת האידיאולוגיה שבשמה
כותב זונשטיין, היא מחיקת הלאום היהודי.
לשם כך, הוא יוצר רומנטיזציה של התקופה הפְּרֶה-ציונית, שבה יהודים
וערבים חיו זה לצד זה בצוותא כ"ילידים", חיי אחווה נפלאים. העם היהודי
ששב למולדתו, הוא עם של "מהגרים" שדוחק את רגלי "הילידים",
כולל הערבים והיהודים-ערבים; הוא מדמה אותם לצלבנים, הוא מצטט את אמיל חביבי
המגדיר אותם כ"כובשים גוזלים", ומפנטז במבט לעתיד, "אם הישראלים
היהודים חפצים בעתיד", על מחיקת הלאומיות היהודית והשתלבות היהודים הישראלים
"במרחב הערבי שהם חלק ממנו".
האידיאולוגיה שבשמה כותב זונשיין, היא אידיאולוגיה אכזרית
ואנטי-הומניסטית, המנסה למחוק את זהותו של עם שלם, ולכפות עליו זהות מומצאת שנבנתה
במעבדת ניסיונות אידיאולוגיים.
את הזהות הלאומית היהודית אי אפשר למחוק. כל עוד העולם מתחלק לזהויות
לאומיות, ולמיטב הכרתי תמיד הוא יהיה מחולק כך, כל ניסיון למחוק רק את הלאומיות
היהודית, הוא ניסיון אנטישמי.
אילו הציג זונשיין תפיסה קוסמופוליטית השוללת את עצם הלאומיות באשר
היא ומנסה ליצור אנושות אחת, הייתי משיב לו שאני מוכן לכך, בתנאי שהעם היהודי יהיה
האחרון להצטרף לעיסה הזאת. הרי אנו כבר שילמנו יותר מכל עם אחר את מחיר העדר
ריבונות לאומית במולדתנו. הרי תמיד יהודים היו הראשונים לקפוץ בראש על כל עגלה
קוסמופוליטית, ואח"כ הם היו הראשונים לשלם את מחיר הניסוי. אך הוא אינו מציע
זאת. הוא מקבל את הלאומיות, ורוצה למחוק את הלאומיות היהודית בלבד, ואת היהודים
הישראלים להטמיע בלאומיות הערבית.
* "הארץ" ספרים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
