ברצף נבואות הנחמה והגאולה ליהודה, נבואות שיבת ציון בחסותו של כורש
מלך פרס, מתפנה הנביא ומקדיש פרק למעצמה שהחריבה את יהודה והגלתה את תושביה, מעצמת
העל בבל.
עלייתו של כורש מלך פרס מסמנת את ירידתה של בבל. ירידתה של בבל מוצגת
כעונש על התעללותה ביהודה. אולם הרי הנביאים הציגו את חורבן יהודה בידי בבל
כשליחות אלוהית; המעצמה הבבלית היא המכשיר להענשת יהודה על חטאיה.
ישעיהו אינו מתחמק מדיון בסוגיה: "קָצַפְתִּי עַל עַמִּי, חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי,
וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ. לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים, עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ
מְאֹד". הנביא חוזר על כך שהאלוהים נתן את יהודה ביד בבל להענישם. אולם הבבלים
לא הסתפקו בניצחון, הם גם התעללו ביהודים, נהגו בחוסר רחמים באויב המובס, כולל
הזקנים והחלשים שבהם. הניצחון במלחמה אינו נותן לצבא המנצח רישיון לעשות ככל העולה
על רוחו. הוא כפוף למגבלות של מוסר ונדרשת ממנו חמלה על המובסים.
למה הבבלים נהגו כך? התשובה לשאלה מתומצתת בשלוש מילים, המופיעות
פעמים בפרק: "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד". לבבלים קרה מה שקרה למעצמות רבות בהיסטוריה, מה שקורה לא אחת
לחזקים ולמנצחים, חטאת הרובץ לפתחו של כל
חזק, של כל מנצח – תחושת עליונות וכוח, היוצרת תובנה של "הכל מותר". למה
מותר? כי אני חזק. כי אין עוד כמוני. אם אני חזק, אני צודק. ואם הכוח הוא הצדק,
הרי שהוא מתיר לי לעשות הכל. זה חוק הג'ונגל.
המסר של הנביא לבבל, הוא התשובה ל"אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" – בבל תאבד את כוחה ותרד מנכסיה. הוא ממשיל את הצפוי לבבל
לגבירה כְּבוּדָה, שעל פיה יישק דבר, שתיהפך באחת לשפחה. "רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר, בְּתוּלַת בַּת
בָּבֶל, שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא, בַּת כַּשְׂדִּים. כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ
לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה. קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח".
לכאורה, הלקח הזה אמור לחלחל למעצמות העל שבאו אחריה, למדינות חזקות,
לצבאות חזקים. אולם ב-2,500 השנים שחלפו מאז, הלקח לא נלמד. ה"אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" ולכן הכל מותר לי,
מבוסס על יצרים ותאוות כה עזים, שלא רק המוסר האנושי, אלא גם הלקח ההיסטורי אינם עומדים בפניו. ובכל דור ודור קם הנבוכדנאצר התורן שמתעקש לחזור
על טעויות קודמיו, להמיט אסון על אויביו, שבסוף יתהפך עליו.
* 929