הבלוג של אורי הייטנר

שמו של חבר נחל עוז, שעל קברו נשא הרמטכ"ל דיין את הספדו, שצוטט במאמר של תמר רז "זבנג, ולא גמרנו", הוא רועי רוטברג, ולא רוטנברג, כפי שתמר כתבה. בתקופת ההמתנה דיין לא החליף את אלון כשר החוץ, כפי שכתבה רז. דיין החליף את אלון כשר החוץ רק כעבור עשור, לאחר המהפך ב-1977. אלון מונה לשר החוץ רק ב-1974. בתקופת ההמתנה, דיין החליף את אשכול כשר הביטחון. באותה התקופה, גולדה לא הייתה שרה בממשלה, ולכן לא יכלה להיות חלק מ"הקבוצה המובילה בממשלה", כדברי רז. המשלחת של יישובי הגליל והעמק שדרשה להורות לצה"ל לכבוש את הגולן, לא הייתה לבן גוריון, שהיה אז ח"כ ולא חלק מן הממשלה, אלא לראש הממשלה לוי אשכול. לא הייתי מטריח את הקורא בתיקוני טריוויה אלה, אלמלא היו סימפטום. מדובר בעובדות בסיסיות שכל ילד המכיר קצת את ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מודע להן. לרז אין בעיה, לצד הפגנת בורות כזו, לקבוע מסמרות כל כך חד-משמעיות באשר לאותה היסטוריה פוליטית. ולא בכדי. כשיש תיאוריה, אין צורך בעובדות. התיאוריה כבר מסדרת הכל.

התיאוריה היא "תורת המחנות" של יגאל וגנר, מורה ורבה של רז. התאוריה הזו מחלקת את הפוליטיקה העולמית ובתוכה הישראלית לשני מחנות חוצי מדינות ומפלגות, העומדים זה מול זה. מחנה הדוגל בפיתוח, חותר לשלום ולניצחונות מהירים במלחמות, לעומת מחנה החותר לקיפאון כלכלי, למלחמות התשה אינסופיות ללא הכרעה ולחימוש גרעיני, ועסוק בקונספירציות למימוש הקיפאון המשרת אינטרסים כלכליים של חברים. לא אעמיק בתיאור התאוריה, אלא רק אמחיש את מופרכותה באמצעות הצגת האישים המסווגים בכל מחנה. אקדים באזהרת מסע: שבו היטב על כסאותיכם והדקו חגורות. בקואליציית "הרעים" נמצאים בצוותא חדא: הברון רוטשילד, ז'בוטינסקי, בן גוריון, היטלר, צ'רצ'יל, דה-גול, דיין, פרס, אלי זעירא, בגין, ערפאת, נתניהו וגבי אשכנזי. במחנה הטובים נמצאים הרצל, ויצמן, שרת, כרושצ'וב, קנדי, לבון, אשכול, גלילי, גולדה, אלון, רבין, קיסינג'ר, דדו, נאצר, סאדאת, חוסיין, ברק ואולמרט.

ממחנה ישחרר רק המוות – מי שסווג למחנה, הסיווג הוא לצמיתות. המהפך בדרכו של פרס מנץ ליונה, מוצג כשני ביטויים לאותה דרך. כדי להבטיח קיפאון הוא קידם את הכור הגרעיני, תמך בסבסטיה והביא את ערפאת ליו"ש בהסכם אוסלו. הרי ערפאת הוא שותפו למחנה "הרעים". אבל יש בעיה. ראש הממשלה שחתם על הסכם אוסלו היה דווקא רבין, שהוא מ"הטובים". ובכן, התאוריה מסבירה שפרס כפה על רבין את אוסלו. רבין נאלץ לבלוע את הצפרדע כדי להימנע מהדחה בידי פרס, והשאיר בידיו את הכוח למזער את נזקי אוסלו וחתר לביטולם. וכן הלאה וכן הלאה.

לא קל לי לצאת נגד "חוג אורנים" של וגנר, כיוון שהעמדות שהוא מציג, כמו תמיכה בפשרה טריטוריאלית עם גבולות בני הגנה ברוח תכנית אלון, קרובות לשלי. אני גם אוהב את עצם יציאתם מחוץ לקופסה ההיסטוריוגרפית המקובעת. אלא שמחוץ לקופסה הם יצרו קופסה הרבה יותר סגורה ומהודקת, של תאוריה חובקת-כל, היודעת להסביר בביטחון מוחלט כל סתירה בתוכה. אין היסטוריוגרפיה מקובעת יותר, מאשר דבקות-חסידית-שוטה בתאוריה. 

* "ידיעות הקיבוץ"