הבלוג של אורי הייטנר

בימים אלה, שבהם יש המציגים סתירה, כביכול, בין שלום ובניין, וזהות בין שלום לבין הרס ועקירה, כדי לחזור לכמה אמתות ישנות וטובות.

כך נאמר בפרק שלנו: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה, וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ".

במסכת ברכות בתלמוד הבבלי נאמר: "אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה, וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ', אל תקרא 'בנייך' אלא 'בונייך'".

יש כאן אמירה מעניינת מאוד. מאיפה ר' חנינא הביא את ה"בונייך" הזה, הרי כתוב בפירוש "בניך"?

כאשר הוא קרא את הפסוק בהקשרו, הוא הבחין בכך שהפסוקים סביבו מדברים על בניינה הפיזי של ירושלים, בבוא שיבת ציון. הוא מעלה על נס את בוני הארץ, לא רק כשווי ערך לתלמידי חכמים, אלא הם בעצמם, בעצם העובדה שהם בונים את הארץ, הנם תלמידי חכמים. בוני הארץ ותלמידי החכמים שותפים לבניינה הפיזי והרוחני של הארץ, ובעצם מפעל חייהם, הם מרבים שלום בעולם.

וכך מתחבר ערך השלום עם ערך יישוב ארץ ישראל: "וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ".

****

בפרקים הקודמים ראינו כיצד פסוקי נבואות הגאולה של הנביא ישעיהו משמשים אבני בניין לפיוט שכתב בצפת במאה ה-16 שלמה הלוי אלקבץ – "לכה דודי". מתח הגאולה והציפיה לגאולה, מחברים את הפייטן לפרקי הנחמה של ישעיהו.

כך גם בפרק שלנו.

מתוך הפיוט "לכה דודי":

לֹא תֵּבֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי

מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי

בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי

וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ.

...

יָמִין וּשְׂמֹאל תִפְרֹצִי       

וְאֶת יְיָ תַּעֲרִיצִי

עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי        

וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה.

את ההשראה לבתים אלה שאב אלקבץ מן הפרק שלנו: "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד".

* 929