הבלוג של אורי הייטנר

כאשר בישר ישעיהו למלך חזקיהו (יש' ל"ט) על החורבן הצפוי בעתיד, בימי בניו, מידי בבל, תגובתו של חזקיהו הייתה מפתיעה. "טוֹב דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיֹּאמֶר: כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי". חזקיהו פשוט התעלם מנבואת החורבן, והביע שביעות רצון מכך שהיא לא תתגשם בימיו. ניתן לראות בכך קוצר ראות, חוסר מנהיגות, גישה של "אחריי המבול". אך בכל זאת, הרי מדובר בחזקיהו, מלך שהתנ"ך משבח את צדיקותו ומעלה אותו על נס כמי שעשה הטוב בעיני ה'. קשה לחבר אליו תפיסת עולם כזאת.

אני רואה בתשובה של חזקיהו, מסר אנטי דטרמניסטי. חזקיהו אינו מקבל את נבואת החורבן כגזירה בלתי הפיכה, אלא כהתרעה שנועדה לחולל חשבון נפש ותיקון הדרך. חזקיהו שנוכח זמן קצר קודם לכן, כאשר קיבל את בשורת מותו הקרוב, שניתן להעביר את רוע הגזירה, שמח על ההזדמנות שבפרק הזמן שקיבל, לתיקון שימנע את מימוש הגזירה, כיוון שאין זו גזירת גורל.

בפרק נה, הנביא ישעיהו מביא את המסר האנטי דטרמיניסטי, ומבהיר לכל ששערי תשובה לא ננעלו. אין הנביא פונה לצדיקים בהבטחות, גם לא לרשעים באיומים. הוא פונה דווקא לרשעים בהבטחה לשפע ושגשוג שייהנו מהם, אם רק יסורו מדרכם הרעה. "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן – מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ". הרשע יכול לחזור בו ממעשיו הרעים וגם ממחשבותיו הרעות. אם ישוב, אלוהים יסלח לו. הנביא מבחין בחוסר האמון, בפקפוק שמעוררת ההבטחה הזאת. מה פתאום, שואל העבריין, יסולח לי, אחרי כל מה שעשיתי. אין מה לעשות, עליתי בילדותי על מסלול הפשע, והוא בלתי הפיך. כל שנותר לי הוא להוסיף חטא על פשע, כי עבירה גוררת עבירה. משיב הנביא ומבהיר: זה אולי מה שאתה חושב. אתה מפרש את התנהגות האל על פי אמות המידה שלך. אבל אינך מסוגל כלל להבין את צורת החשיבה שלו. "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם יְהוָה. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".

איך יכול הרשע לתקן את דרכיו? מהי חזרה בתשובה? שמא צום ועינוי הגוף? על כך יענה ישעיהו בעוד שלושה פרקים ואנו קוראים עד היום בהפטרה ליום הכיפורים. "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".

****

"כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן", מתאר הנביא את שיבת ציון. שיבת ציון בימינו לא הובלה בשלום. מיום שבו החל עם ישראל לחזור למכורתו, הוא נתקל באויב שנלחם בו, ניסה למנוע את שובו ואת התיישבותו. למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בחלק קטנטן מא"י, התנפלו ערביי א"י, בסיוע כנופיות מן המדינות השכנות, על היישוב היהודי על מנת להשמידו. למחרת הכרזת המדינה, פלשו כל מדינות ערב למדינה בת יומה על מנת להטביעה בדם, ולהשמיד את תושבי הארץ היהודים. ועד היום העולם הערבי טרם השלים עם זכות קיומה ועם עובדת קיומה של ישראל.

מכאן, שהנבואה "בְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן" לא התגשמה.

לעומת זאת חלקה הראשון של המשוואה, "בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ", התקיימה גם התקיימה.

מתוך ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך":

"...עד ששב הקול העב, הצרוד קצת, להרעיד את האוויר דרך הרדיו ולסכם במין יבושת מחוספסת אך הרת עליצות: שלושים ושלושה בעד, שלושה עשר נגד. עשרה נמנעים, ומדינה אחת נעדרת מן ההצבעה. ההצעה מתקבלת.

ובכך נבלע קולו בשאגה שבקעה מתוך הרדיו, גאתה וגלשה מהיציעים המשתוללים מחדווה באולם שבלייק סקסס, וכעבור עוד שתיים שלוש שניות של תדהמה, של שפתיים מפושקות כמו צמאות ושל עיניים קרועות לרווחה, השתאג בבת אחת גם הרחוב הנידח שלנו שבפאתי כרם אברהם בצפון ירושלים.

...

וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל, כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה, וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה, שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה, ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה.

...

ואחר כך היו ברחוב עמוס ובכל כרם אברהם ובכל שכונות היהודים ריקודים ודמעות, ודגלים הופיעו, וסיסמאות כתובות על יריעות בד, ומכוניות צפרו בכל כוח צופריהן, ו'שאו ציונה נס ודגל', ו'פה בארץ חמדת אבות', ומכל בתי הכנסת בקעו קולות השופר, וספרי התורה הוצאו מתוך ארונות הקודש ונסחפו אל מעגלי הרוקדים, ו'אל יבנה הגלילה', ו'שורו הביטו וראו, מה גדול היום הזה', ועוד אחר כך, בשעות הקטנות של הלילה, נפתחה פתאום המכולת של אדון אוסטר, ונפתחו כל הקיוסקים ברחוב צפניה ונפתחו ברחוב גאולה ובצ'נסלור וביפו ובקינג ג'ורג, נפתחו הבארים בכל העיר, ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים וממתקים, ודברי מאפה וגם משקאות חריפים, ומיד ליד עברו בקבוקי המיץ והבירה והיין, וזרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות, ושוטרים אנגלים המומים נגררו גם הם אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות של בירה ובליקרים, ועל שיריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים משולהבים ונופפו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה, אך הלילה הוחלט שם, בלייק סקסס, שמותר יהיה לה לקום.

...

אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל העשרים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים והצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וקובע את ידיעותיו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל היטב היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה, ילד, אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימיך, ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה".

ואם חלקה הראשון של הנבואה, "בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ", התגשמה, חזקה גם על חלקה השני, "בְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן", להתגשם.

****

שמחת הגאולה אינה רק שמחתם של הנגאלים, של שבי ציון. זוהי שמחה קוסמית, הטבע צוהל ושמח. מבטיח הנביא ישעיהו: "הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף. תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס".

ואכן, הנבואה הזאת התגשמה וממשיכה להתגשם, כאשר אנו מחוננים עפרות ארצנו, מיישבים אותה, מפריחים את שממותיה. אכן, תחת הנעצוצים עלו ברושים ותחת הסרפדים – הדסים, ונפרוש בך מרבדי גנים.

לא, אין זה נס שמיימי. הנס הוא בעצם המעשה – המעשה של ייבוש הביצות, המעשה של סיכול האבנים, המעשה של החריש והנטיעה, של הבניה והסלילה, המעשה האנושי של בניין הארץ. "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב, כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ, וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל". המעשה האנושי הציוני, השכיל להרוות את הארץ, להולידהּ ולהצמיחהּ, גם במקומות שאינם יודעים גשם ושלג. לא, אין אלו דברי כפירה. אני מאמין שמהותה של האלוהות, היא התגשמותה במעשי אנוש.

* 929