תכנית ברדיו "אורנים": אלתרמן 14.6.16
גדול המשוררים. נביא. מנהיג לאומי. היו
שניים – ביאליק ואלתרמן. השילוב של אמונה יוקדת בציונות, אהבת הארץ והמדינה עם
תפקיד המבקר, המצליף והאופוזיציונר.
כל כך רחוק מהאליטה המנוכרת, המתנשאת,
המפנה עורף, המנוונת.
זמר הפלוגות (שמעון
ישראלי)
אֶת זֶמֶר הַפְּלֻגּוֹת נָשִׁיר נָא לְמַזְכֶּרֶת,
אָפֵל, אָפֵל הַוָּאדִי: הַמִּשְׁמָר, הָכֵן!
הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה
בְּשַׁרְשֶׁרֶת,
הָלְכָה פְּלֻגַּת שָׂדֶה לָאֵשׁ וְלַמָּגֵן.
חַכִּי לָנוּ, אַרְצִי, בְּמִשְׁעוֹלֵי
הָרַיִךְ,
חַכִּי לָנוּ בִּשְׂדוֹת הַלֶּחֶם הָרְחָבִים!
אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ
בַּחוּרַיִךְ,
הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל
הָרוֹבִים.
פְּלֻגָּה - עֲלִי, עֲלִי בָּהָר
פְּלֻגָּה - כָּבוֹשׁ תִּכְבֹּשִׁי!
בִּמְקוֹם שָׁם אִישׁ עוֹד לֹא עָבַר,
שָׁם יַעַבְרוּ הַפוֹ"שִׁים.
לְמַעַן אֵם וּבֵן וָאָב הַסּוֹלְלָה נָקִימָה!
פְּלֻגָּה, לֹא תַּם, לֹא תַּם הַקְּרָב
פְּלֻגָּה, צָעוֹד קָדִימָה!
לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא אָמְרוּ: רַק הַיָּמִים
הֵם לָנוּ,
לַשָּׁוְא אָמְרוּ: לְאֵשׁ וָשֹׁד נִדּוֹן
הַלֵּיל,
הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם רַק לַחַיִּים נִתָּנוּ,
הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם הֵם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!
מִן הַשְּׁפֵלָה בַּחוֹף וְעַד גִּדְרוֹת
הַתַּיִל,
וּמִנִּקְרוֹת הָרִים וּמִבְּקָעוֹת וָגַיְא,
נָשִׁיב לָךְ אֶת הַיּוֹם, אַרְצִי, וְאֶת
הַלַּיִל,
נָשִׁיבָה לָךְ אוֹתָם לְמַעַן כָּל הַחַי!
פְּלֻגָּה...
כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ
וּבָנִיתָ,
לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה!
גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,
אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה.
כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין
אַחֶרֶת,
אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.
הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה
בְּשַׁרְשֶׁרֶת,
פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם
בַּקְּרָב!
פְּלֻגָּה...
המנון הפו"ש – פלוגות השדה של
"ההגנה". הוקמו ופעלו במאורעות תרצו-תרצט 1936-1939 (המרד הערבי?!)
בפיקודו של יצחק שדה ולאחר מכן אליהו בן חור. הפו"ש עסקו בהתיישבות – חומה
ומגדל והגנה. אלתרמן כתב את השיר ב-1938.
כדי להבין את המהפך שהתחולל בו, נקרא
קטע קצר מתוך שיר שכתב אלתרמן ארבע שנים בלבד קודם לכן, ב-1934, "אל תתנו להם
רובים".
וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט.
וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס.
רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת
עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז.
רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת
בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה...
לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת
וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.
אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי.
שְׁנַיִם...
אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים.
אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם,
אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!
נסחף ברוח הפציפיסטית שרווחה בקרב אנשי
רוח במערב ובארץ ישראל, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ומרחץ הדמים חסר התכלית שבה.
השיר נכתב שנה לאחר עליית היטלר לשלטון, ועדיין אלתרמן דגל בפציפיזם.
רק מאורעות תרצו-תרצט והפנמת מהות
האיום ההיטלראי על האנושות, פקחו את עיניו וגרמו לו להתפכח. ארבע שנים אחרי שכתב
"אל תתנו להם רובים", הוא כותב:
אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ
בַּחוּרַיִךְ,
הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל
הָרוֹבִים.
אלתרמן הבין שהנשק אינו האויב, אלא
האויב אוחז בנשק. הוא יאחז בנשק גם אם אנו נהיה פציפיסטים. השאלה היא אם נמסור
צווארנו לשחיטה או נגן על חיינו. כדי להגן על חיינו עלינו לאחוז בנשק. הרובים אינם
ניגודו של השלום. לעתים הם ערובה לשלום ואנו נושאים שלום עם הרובים.
המוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע
ולהילחם ברע. מי שהופך את עצם המלחמה לרע, משרת את הרוע.
אלתרמן כתב וסמבורסקי הלחין את המארש
הזה, שיר לכת המפיח מוראל, גאווה ואמונה בצדקת הדרך בלוחמים. הוא מציג את הביטחון
וההתיישבות כשני צדדים של אותו מטבע:
כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ
וּבָנִיתָ,
לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה!
גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,
אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה.
כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין
אַחֶרֶת,
אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.
הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה
בְּשַׁרְשֶׁרֶת,
פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם
בַּקְּרָב!
אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו
– זאת תמצית הציונות, ורק משורר דגול כאלתרמן יכול היה לכתוב פסוק אלמותי כזה.
הנה תמו יום קרב
וערבו (יהורם גאון)
הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ
הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה,
עֵת הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ,
וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה.
וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם,
לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ,
וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּם
מְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחְרַץ.
הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,
וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ,
וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.
בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם
בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ
וּבְנָפְלוֹ, וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹּם
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָּמוֹ.
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי
וַיִּהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה קְרָב.
וּבְדַבְּרָהּ אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי
–
מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.
וַיְּסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,
–
אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ,
אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.
אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.
אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.
כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד,
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.
יצירתו של אלתרמן רבגונית – שירה
לירית, שירי העת והעיתון (הטור השביעי), פזמונים ומחזות.
הסבר על הטור השביעי.
גישתו הייחודית, שהקדימה את זמנה,
שראתה בחיוב את היודנרט, העלתה על נס את הגבורה של היהודים בשואה שלא מרדו והציגה
את דרך המרד ודרך היודנרט כשתי דרכים לגיטימיות, שלא סתרו זה את זה אלא השלימו זה
עם זה. כתב על כך לראשונה בטור השביעי ב-1954 ומאז חזר לנושא שוב ושוב. דבריו היו
חריגים מאוד בתרבות התקופה ועוררו התנגדות אך גם פליאה. אלתרמן? משורר ההתרסה
והמרד? הרי מורדי הגטאות ראו בו מורה רוחני, ובספרו "שמחת עניים" את התנ"ך
של המרד.
לפני שנים אחדות, כתבתי מחקר עומק על
הנושא, "בין שתי דרכים". מהעמקה בדברים שכתב בנושא ומשירים רבים שכתב,
פיענחתי את חידת גישתו הייחודית. הוא הבחין בין עם על אדמתו לעם בגולה. עם על
אדמתו חייב להילחם בכל מחיר, ולעולם אסור לו להיכנע. עם גולה ותלוש אינו יכול
להילחם. לכל היותר, קבוצת אוונגרד בתוכו יכולה לנהל קרבות סמליים למען הכבוד
הלאומי ולמען שורה ההיסטוריה. שירי התגר והמרד שכתב, עסקו ביישוב היהודי בארץ
ישראל ולאחר מכן במלחמת העצמאות ובמלחמות ישראל, וזאת סיטואציה אחרת לגמרי.
הסבר על הקובץ "שירי עיר
היונה" – האפוס הגדול של המאבק והתקומה: המאבק בבריטים, ההעפלה, מלחמת השחרור
וקליטת העליה הגדולה. יצא לקראת שנת העשור למדינה. בעיניי – פסגת יצירתו, אולם הספר
התקבל בקרירות והסתייגות מצד המיליה האמנותי ספרותי, שהציג את הספר כפלקטי. היה זה
רמז מטרים לרוח הרעה הקיימת עד היום ואף הולכת ומחריפה באותו מיליה.
על אותה רוח רעה כתב אלתרמן את שירו
האחרון, שבועות אחדים טרם מותו ב-1970, "אז אמר השטן":
- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
מרבית "שירי עיר היונה" לא
הולחנו. הולחן השיר המקסים "ליל חניה" שכבר שידרנו בפינה, ואף הוא לא
הולחן בשלמותו.
משום מה, לא פרסם אלתרמן את "שירי
עיר היונה" כקובץ בפני עצמו, אלא בתוך ספר שירה גדול יותר שנקרא "עיר
היונה". רבים משיריו מבטאים אותו מסר, ובהם "הנה תמו יום קרב
וערבו". מחזיר אותנו לסיפור הקרב על הגלבוע שבו נפלו שאול ויהונתן. הוא מתאר את
הרץ שנשלח לבשר לאמו של שאול המלך את בשורת האיוב. האם היסתה אותו, ואמרה את משפט
המפתח של השיר, משפט כל כך אלתרמני:
אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.
אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.
ניתן לראות בשיר הזה כבשירים אחרים, את
התפיסה המבחינה בין עם הנלחם על אדמתו, לבין עם הנטבח בגולה. "שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס... יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת, כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת". ואכן, "וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד".
חייו של יוחאי (אריק
איינשטיין)
ישנה אדמה ויש עומק וגובה.
ישנם יערות, נמרים ותוכים.
ישנן אהבות ושירים לשובע
ויש יוחאי - מוכר פיסטוקים.
העולם יפה ואין קץ לגובה.
כוכבים גדולים סובבים בלי קול.
עמהם יוצא גם יוחאי הרחובה
לשאת פיסטוקים על טס עגול.
הולך לו יוחאי כחרש אילם.
בן חמישים שנה.
החשבה אמו (הן היתה לו אם)
שככה יהיה לבנה?
מבט מזוגג ופה חיוור
גוף חלוד ורזה.
ישנם אנשים יפים יותר,
אבל יוחאי הוא כזה.
ישנם בעולם אהבות ויגון
וימים ונהרות עמוקים
ויוחאי מתקרב אל מותו האביון
ומביא עמו טס פיסטוקים.
הולך לו יוחאי...
ישנה אדמה ויש עומק וגובה.
ישנם יערות, נמרים ותוכים.
ישנן אהבות ושירים לשובע
ויש יוחאי - מוכר פיסטוקים.
כאמור, אלתרמן כתב פזמונים רבים, בעיקר
לשושנה דמארי. אך מי שהפיץ יותר מכל את שירתו בזמר העברי – אריק איינשטיין (כמו גם
את ביאליק, לאה גולדברג ובעיקר אברהם חלפי). הן בגרסאות כיסוי לפזמוניו בסדרת
התקליטים "ארץ ישראל הישנה והטובה" והן בהלחנת רבים משיריו במיוחד
לתקליטיו, בידי המלחינים עמם עבד כמו מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, שם טוב לוי, קלפטר
ואחרים.
רשימה חלקית, לסבר את האוזן: שיחות
דיפלומטיות, גד גיבור ציד, המשתה, שיר העמק, פגישה לאין קץ, תכול המטפחת, שיר ערש,
בלדה על חמוריקו, שולמית, משקפיים ורודות, אהבה חופשית, תוצרת הארץ, אחד מן
הגח"ל, אליפלט, הילד ניסים, סיום, ילדי ההפקר, הסתכל בקנקן, מבלי להפריע,
לילה לילה ועוד.
את "חייו של יוחאי" הלחין יצחק
קלפטר, כמו את כל שירי התקליט "יושב על הגדר" שיצא בשנת 1982.
השיר מבטא את רגישותו החברתית של
אלתרמן ויחסו האכפתי לפרט, לחלש, לסובל, לאחר. הוא הרבה לכתוב על העולה החדש
וקשייו, על העולים ממרוקו ומתימן, על שורדי השואה שעלו לארץ, על ילדי ההפקר –
הילדים העניים חסרי המסגרת המידרדרים לפשע. יוחאי, מוכר הפיסטוקים, הוא לכאורה
פסיק, פיסטוק, לעומת יפי העולם הגדול, על גובהו ורוחבו, על יערותיו וחיותיו, על
כוכביו, ימיו ונהרותיו, על שיריו ואהבותיו. אלתרמן מסב את תשומת לבנו – אל תשכחו
את הפרט. את האביון, את מי שהמר גורלו והוא חי מן היד אל הפה. את אותו יוחאי, מוכר
הפיסטוקים.
עוד חוזר הניגון
(ברי סחרוף)
עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח
והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת ללכת
שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים.
ביום חמישי שעבר צפיתי עם בני אסף
במופע של ברי סחרוף, במסגרת פסטיבל "רוק בכינרת". ברי שר שני שירים של
אלתרמן. לחנו לשיר "ירח" וכמובן את הקלסיקה שלו: "עוד חוזר
הניגון".
"עוד חוזר הניגון" הוא השיר
הפותח את ספר שיריו של אלתרמן "כוכבים בחוץ", שאותו הוציא לאור בגיל 28,
בשנת 1938. היה זה ספרו הראשון של אלתרמן, שהעלה אותו לגדולה. הוא הפך באחת למשורר
נערץ על הדור הצעיר בארץ ועל דורות רבים אחרים. ספרו הילך קסם על הקוראים. הוא זכה
להצלחה מסחררת. חיים גורי מספר שהפגישה עם הספר הזה הפכה אותו למשורר.
כעבור למעלה משלושים שנה, ביקרה נעמי
שמר, שהלחינה את השיר שצירוף מילים בתוכו הוא שם הספר – "פגישה לאין
קץ", בהיאחזות הנח"ל בסיני. היא ממש שפשפה את עיניה כשראתה מעשה כשפים:
ספרי שירה קטנים על מדפים. שירי רחל ו"כוכבים בחוץ".
"עוד חוזר הניגון" הוא השיר
הפותח את הספר. כמו ברבים משיריו של אלתרמן, גיבורו של השיר הוא ההלך, עובר האורח –
ההולך ומתאר את שרואות עיניו. השיר מאוד אופייני לאלתרמן – החרוז המדויק, המשקל,
המטפורות הנפלאות כמו "הדרך נפקחת לאורך", "וצמרת גשומת
עפעפיים". "עוד חוזר הניגון" פותח אלתרמן ומציג את מהות החיים
המעגליים, החוזרים. הנוף שרואה ההלך הוא הנוף שהוא כבר חזה בו, הוא זנח אותו לשווא
אך הוא חוזר אליו ואין הוא יכול להתנתק ממנו.
אולם מדוע הנוף הזה מוצג
כ"ניגון". זהו רמז לרבדים העמוקים יותר של השיר. לפתע ההלך הוא גם
המשורר או הנביא, שניסה לזנוח את שליחותו אך לשווא – שוב חוזר הניגון. ויש בו רובד
של היחס לתרבות היהודית, שהתרבות החילונית זנחה לשווא, ושוב היא חוזרת, כי בלעדיה
איננו יכולים להיות בני תרבות יהודים. המסאי וחוקר הספרות מרדכי שלו כתב מסה נפלאה
על השיר והיה הראשון שהעניק לו את הפירוש התרבותי היהודי. הוא הציג את "עוד
חוזר הניגון שזנחת לשווא" כניצחונו של הזנוח על המְגָרֵשׁ והזונח. בכך אלתרמן
חזה את שיבתה המנצחת של ההתחדשות היהודית.
השיר זכה ללחנים רבים, ובהם של נחום
היימן, נעמי שמר ונפתלי אלטר. הביצוע הראשון של השיר בלחנו של אלטר היה של נירה
גל. ברי סחרוף העניק לו עיבוד רוקי, וכבר שנים רבות השיר הוא אחד מסמליו של ברי.
ערב עירוני (יוסי בנאי)
שקיעה ורודה בין הגגות
אספלט כחול מלמטה
עיני נשים נוגות, נוגות
אומרות לערב "למה באת?"
הפנסים פרחי העיר
מלבלבים באור ניחוח
אביב חשמל עצוב בהיר
משיכרונו אסור לברוח
הוא רק יתום ורק תמים
נולד לרגע ואיננו
בין הלילות והימים
הוא בא לזרוח בעינינו
בין הימים והלילות
לנאות מראה כחולים נלך נא
כל נשמותינו הבלות
שם דשא עשב תלחכנה
נפנוף שלום ילדה פתיה
את חיוכה נשא האוטו
מה שהיה ולא היה
נדמה כמו ישוב להיות עוד
כעת אני מאוד אחד
ומסתכל מאוד בשקט
איך הלבנה חולצת שד
מקיר הבית שמנגד
גופי נקטן ומתנמך
אבל ראשי כל כך גבוה
עד שאפילו אם אלך
לא אתבונן לאן אבואה
שקיעה ורודה על סף הרחוב
ורחוב כמנהרה של תכלת
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת
שקיעה ורודה בין הגגות
אספלט כחול מלמטה
עיני נשים נוגות נוגות אומרות
לערב "למה באת?"
אלתרמן היה משורר תל-אביבי. הוא חי בתל-אביב, הוא חי את תל-אביב, הוא
אהב את תל-אביב, הוא אהב את התרבות התל-אביבית שהוא היה אחד מיוצריה ומנהיגיה.
"יש אולי יפות ממנה", הוא כתב על תל-אביב, "אך אין יפה
כמוה", הוא פסק. אלתרמן כתב פיזמונים רבים על תל-אביב, ובהם: על הילד ניסים,
גן מאיר בתל-אביב, טנגו תל-אביב, בכל זאת יש בה משהו ועוד. כבר ב-1935, הוא כתב
לסרט "חיים חדשים" שיר ראשון על תל-אביב, שנקרא פשוט
"תל-אביב", אך בניגוד ל"שיר העמק" ו"שיר בוקר" הוא
לא נכנס לסרט ואינו מוכר.
גם את "ערב עירוני" אלתרמן כתב באותה תקופה, בשנות השלושים
המוקדמות. הוא לא זכה לשמוע את השיר מולחן – יוני רכטר הלחין אותו כ-55 שנים אחרי
שנכתב ו-17 שנים אחרי מותו, לתקליטו של יוסי בנאי "יוסי ב.".
השיר מתאר בעיני מאהב את תל-אביב לעת שקיעה. המטאפורות האלתרמניות
הנפלאות והאופייניות כל כך, מקבלות לוויית חן בלחנו של יוני רכטר ובביצועו של יוסי
בנאי.
כעת אני מאוד אחד
ומסתכל מאוד בשקט
איך הלבנה חולצת שד
מקיר הבית שמנגד...
שקיעה ורודה בין הגגות
אספלט כחול מלמטה
עיני נשים נוגות נוגות אומרות
לערב "למה באת?"
רק משורר דגול כאלתרמן, לא רק אחד בדורו, אלא אחד בדורות, יכול להפיק
שורות קסומות כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
