הבלוג של אורי הייטנר

במגילת העצמאות הכרזנו שמדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות, השלום והצדק לאור חזונם של נביאי ישראל.

ברבים מן הפרקים מופיעים ערכי הצדק והחירות, ובפרק זה מופיע בהרחבה השלום.

ארבע פעמים מופיעה המילה שלום בפרק.

בפעם הראשונה מדובר על השלום של אותו צדיק, שלא ברור מי הוא ולא ברור באיזה הקשר מדבר עליו הנביא, שהלך לעולמו כי אין הדור ראוי לו. דווקא בלכתו, הוא זכה לשלום. "יָבוֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, הֹלֵךְ נְכֹחוֹ".

הפעם השניה והשלישית היא באיחול היפה כל כך: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב". אין ברכה יפה יותר מהשלום.

הפעם הרביעית שבה מופיעה המילה, היא שלילת זכותם של אנשים מסוימים לברכה הזאת. "אֵין שָׁלוֹם ... לָרְשָׁעִים".

פסוק זה מעורר תהיות. מה פירוש אֵין שָׁלוֹם לָרְשָׁעִים? הרי שלום עושים עם אויבים... אם האויבים הם רשעים, יש לעשות שלום עם רשעים. אם לא נעשה שלום עם הרשעים, תמשך המלחמה ולא יהיה שלום גם לנו.

אלא שכאשר הנביא מדבר על שלום, אין כוונתו לשלום במובן של הסכם מדיני. שלום הוא דבר גדול הרבה יותר, הוא ברכה לנחת, למנוחה, לשקט, לשלווה, לשגשוג. כאשר הנביא מאחל למישהו שלום, הוא מברך אותו בכל אלה.

את הרשעים אין הוא מברך כך. האם אינם ראויים לברכה הזאת. הם אינם ראויים לשלום.

אולם כדאי לזכור שהיהדות אינה תרבות דטרמיניסטית, אלא תרבות של בחירה ושל תיקון. הרשעים אינם אנשים שהגורל גזר עליהם להיות רשעים לעד, ולכן לעולם הם לא ייהנו מן השלום. הרשעים הם אנשים שבחרו ברשע, אך ביכולתם לבחור בתשובה.

ראינו זאת רק לפני שני פרקים. "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן – מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ". אֵין שָׁלוֹם לָרְשָׁעִים, אך יש שלום לרשע שיעזוב דרכו וישוב אל ה'. וכבר לימדה ברוריה את רבי מאיר, בעלה, לא להתפלל למותו של רשע, אלא לחזרתו בתשובה. הרי כתוב בתהילים, היא הזכירה לו, "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ". חַטָּאִים נאמר, ולא חוטאים.

כך גם בפרק שלנו. "אֵין שָׁלוֹם לָרְשָׁעִים", כל עוד הם רשעים. וכך נרמז בפירוש פסוק אחד קודם לכן: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב". מיהו הרחוק? מי שרחק, כלומר מי שרחק מדרך הישר. גם לו נישא שלום, ונאחל לו שיסור מדרכו הרעה, ואז יהיה ראוי אף הוא לשלום.

****

האם היה נהוג בעם ישראל קורבן אדם? האם נהוג היה להקריב ילדים?

אלמלא היו גנבים, לא היה צורך בחוק נגד גניבה. אלמלא היו רוצחים, לא היה צורך בחוק האוסר רצח.

אם התורה והנביאים שוב ושוב נדרשים לנושא קורבנות אדם, שוב ושוב מתארים את התופעה כתועבה – אות היא, כי התועבה הזאת הייתה תופעה, הייתה נפוצה.

נבואת התוכחה והזעם של הנביא ישעיהו על עם ישראל, בפרק זה, היא תגובה לקיומה של התופעה המתועבת הזאת. "עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ? עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה, תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן? הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע, זֶרַע שָׁקֶר! הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים, תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים".

* 929