ימלא פי / דקלון
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 21.6.16
ביומיים האחרונים חוויתי חוויה נפלאה – הכנס השנתי החשוב ביותר בנושא
הזמר העברי: "מי אני? שיר ישראלי", באוניברסיטת בר-אילן.
היו אלה יומיים של הרצאות ומופעים מקסימים במגוון נושאים. והקינוח היה
ערב מחווה מיוחד לאביהו מדינה – הענקת אות הוקרה על מפעל חיים. במופע השתתפו, בין
השאר, אורי שבח, דקלון וכמובן, אביהו מדינה עצמו.
לכבוד זכייתו בפרס, נקדיש היום את הפינה לאביהו מדינה. מדינה אינו רק
אחד היוצרים החשובים ביותר במוסיקה הישראלית בארבעה וחצי העשורים האחרונים – במלל
ובלחן, אלא אחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות.
אביהו מדינה נחשב לאבי מהפכת המוסיקה המזרחית, הים תיכונית, שבשנות
ה-70 נאבקה על עצם זכותה לפתחון פה והיום היא המצליחה והפופולרית ביותר במוסיקה
הישראלית.
אולם הראשון שיתנגד להגדרה הזאת הוא אביהו מדינה עצמו. מאז ומתמיד
אביהו התקומם על ההגדרה מוסיקה מזרחית או ים תיכונית. תמיד הוא אמר וגם היום הוא
מקפיד על ההגדרה הזו, שהמוסיקה שלו היא מוסיקה ישראלית. לא "המוסיקה
הישראלית" בה"א הידיעה, אך זו מוסיקה ישראלית לא פחות מכל סוגה אחרת;
מוסיקה שהוא כותב כישראלי, שנולד בישראל, שחי בישראל, שאוהב את ישראל ומבטא ביצירתו
חווייתו כישראלי וכיהודי. ואני מסכים אתו ומזדהה מאוד עם האמירה הזאת.
בטרם אומר דברים על מדינה עצמו, אתן סקירה על קצה המזלג, של קיצור
תולדות הזמר העברי הים תיכוני. ברוח גרסתו של אביהו מדינה, אני כופר בנראטיב
המקובל בנדון. על פי הנראטיב הזה, הציונות היא תנועה אירופית אשכנזית, שיצרה תרבות
אירופית אשכנזית, התנשאה על התרבות המזרחית, חסמה אותה וניסתה לשכנז אותה בכור
ההיתוך. על פי אותו נראטיב, זאת הייתה המציאות מאז העליה הראשונה ורק בשנות ה-70
המזרחים העזו להרים ראש ולהתמרד, נתקלו בהתנגדות עזה, נדחקו לקסטות בתחנה המרכזית,
המוסיקה שלהם נהנתה מפופולריות עממית אנטי ממסדית, שהפכה למסה קריטית שהצליחה
להבקיע את תקרת הזכוכית. והמהדרין יטענו שעד היום התרבות הזאת מדוכאת ומקופחת.
הנראטיב הזה רומנטי אך אינו הולם את האמת ההיסטורית. האמת היא,
שהתרבות הציונית הארצישראלית לא הייתה אשכנזית ולא מערבית, אף שיוצריה היו עולים
מאירופה. הם בשום אופן לא ניסו להנחיל בארץ ישראל את תרבות אירופה, אלה להיפך – הם
ראו בארץ ישראל חלק מן המזרח וחתרו ליצור תרבות ארצישראלית היונקת מן המזרח, הלומדת
מתושבי הארץ הבדואים, וראו בכך נביעה טבעית מתרבות ישראל המקורית, המקראית, תרבותם
של אבותינו, שחיו בארץ ובנופיה ואנו רחקנו ממנה בשנות הגלות ועלינו לחזור אליה
בשובנו לארץ האבות.
כמובן שהמוסיקה שיצרו כאן אותם יוצרים, הושפעה מן הגרסה דינקותא שלהם –
בראש ובראשונה המוסיקה הקלאסית וכן המוסיקה החסידית המזרח אירופית, השירים הרוסיים
ועוד. אולם הניסיון שלהם היה ליצור סינתזה ארצישראלית חדשה, שבה אותן השפעות
נטמעות בצלילי המזרח. המוסיקה שיצרו כאן דוד זהבי, מרדכי זעירא, נחום נרדי, בוודאי
יהודה שרת, מתתיהו שלם ועמנואל זמיר ובמידה מסוימת גם משה וילנסקי, הייתה בעלת
ניחוח מזרחי בולט. היוצרים היו אמנם יוצאי אירופה או בנים להורים מאירופה, אך
המבצעים המועדפים ובעיקר המבצעות המועדפות היו מזרחיות, ששרו בחי"ת
ועי"ן גרוניות, דוגמת יוצאות תימן שושנה דמארי, ברכה צפירה ואסתר גמליאלית, יוצאת
הקווקז יפה ירקוני ואסתר עופרים שמוצאה מחלב. כולן שרו בחי"ת ועי"ן
גרוניות.
לא בכדי אני מדגיש את המבטא. גם כאן, קיים נראטיב על כך שהמבטא
הארצישראלי הוא מבטא אשכנזי ששיכנז גם את הדור השני לעדות המזרח. גם בנראטיב הזה
אני כופר. אין צל של דמיון בין המבטא הצברי למבטא של העולים שבאו מרוסיה, מפולין, מרומניה,
מהונגריה, מגרמניה או מן הארצות האנגלוסקסיות. די אם נאזין להקלטות של המנהיגים,
המשוררים והשחקנים שעלו מאותן ארצות כדי שניווכח בכך. המבטא הצברי הוא מבטא ילידי
אותנטי, שנוצר כאן בארץ ישראל, והוא מעין סינתזה של המבטאים השונים מן המוצאים
השונים. זהו מבטא שצמח מלמטה, באופן טבעי.
אולם אנשי הרוח והתרבות שניסו ליצור מבטא ארצישראלי מודרך, ניסו
בפירוש ליצור מבטא מזרחי, שנחשב למבטא העברי האותנטי; להגיה העברית הנכונה. כך
דיברו מנהיגים כזאב ז'בוטינסקי ומשה שרת, כך קראו כל קרייני החדשות, קרייני
התנ"ך, קרייני פסוקו של יום, קרייני האירועים הממלכתיים – בעי"ן
וחי"ת גרונית. אלא שזה לא תפס, המבטא הילידי האותנטי ניצח, הן את המִבְטאים
האשכנזיים והן את המִבְטאים המזרחיים.
החל בשנות החמישים, וביתר שאת בשנות ה-60 וה-70, התרבות הישראלית
והמוסיקה הישראלית הושפעו יותר ויותר מן התרבות האנגלוסקסית, ממוסיקת הפופ ומאוחר
יותר גם ממוסיקת הרוק. המוסיקה הזאת דחקה את הזמר הארצישראלי והיא אכן רחקה מאוד
מן המזרחיות, אך גם בינה לבין אשכנזיות לא היה – ולא כלום. ואל תוך ההגמוניה הזאת,
צמחה מהפכת הזמר המזרחי של שנות ה-70. ואכן, אותה צמיחה נתקלה בהתנגדות והתנשאות
מצד הממסד התרבותי, ובנכונות לכל היותר להקצות למוסיקה הזאת שעת רדיו ייחודית –
"אגן הים התיכון" ופסטיבל זמר נפרד – "למנצח שיר מזמור" בסגנון
עדות המזרח.
ואז, בשנות ה-70, ליווה המאבק של הזמר המזרחי, את המאבקים החברתיים
והפוליטיים שהובילו למהפך הפוליטי ולעליית בגין לשלטון ב-1977. חלפו שנים רבות עד
שהמוסיקה הים תיכונית חדרה למיינסטרים התקשורתי. היום זו המוסיקה הפופולרית ביותר
בישראל. אני אוהב מאוד את המוסיקה המזרחית של שנות ה-70 וה-80, שאביהו מדינה, זוהר
ארגוב, אהובה עוזרי, חיים משה, "צלילי הכרם", "צלילי העוד"
ואחרים היו המובילים הבולטים שלה. לעומת זאת, הפופ הים תיכוני הפופולארי היום פחות
מדבר אליי, ולפחות ברמת התמליל, הוא ברמה נמוכה למדיי. השירים שאותם אנו רוקדים היום
בחתונות קרובים יותר, לפחות ברמה הטקסטואלית, לפרודיה של דדי דדון "מתוקה מהחיים"
מאשר למוסיקה של אביהו מדינה ואהובה עוזרי.
אביהו מדינה הוא המנהיג הבלתי מעורער של המהפכה החברתית של הזמר
המזרחי בשנות ה-70 וה-80. הוא לא רק יצר, כתב והלחין, שר והקליט, זיהה, גידל וטיפח
את כל גדולי הזמר הים תיכוני והפיק את יצירתם, אלא הוא גם הוביל מאבקים, תבע ודרש
את הכבוד המגיע לזרם הזה במוסיקה הישראלית ולא היה מוכן בשום פנים להסתפק בשאריות
ולא השלים עם פחות משוויון מלא. ואף שאין פתרון לסוגיה ההיסטוריוסופית הנצחית אם
המנהיגים יוצרים את ההיסטוריה או ההיסטוריה את המנהיגים, דומני שהשפעתו האישית של
אביהו מדינה כמנהיג, כה בולטת, שאף היסטוריון של התרבות הישראלית לא יוכל להמעיט
מערכה.
אביהו מדינת נולד ב-1948 בשכונת שבזי בדרום ת"א ולאחר מכן עברה
משפחתו לחולון. בילדותו, בביתו ובבית הכנסת, ספג בעיקר את המוסיקה התימנית, אך כפי
שנשמע, הוא הושפע גם מהחזנות האשכנזית. כנער, חי שנים אחדות, במסגרת עליית הנוער,
בקיבוץ כיסופים שבנגב – תקופה שהייתה משמעותית מאוד בעיצוב אישיותו, ושם פגש בזמר
הארצישראלי הקלאסי ובמוסיקת הרוק, ואף הם הוטמעו ביצירתו. הוא שירת בצה"ל,
בסדיר ובמילואים, כמט"ק בחיל השריון ונלחם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון
הראשונה. סיפור לחימתו במלחמת יום הכיפורים מופיע בספר הראיונות של אביגדור קהלני
"אני נשבע לך". מדינה הלחין את שיר הנושא של הספר, ושר אותו אתמול
באירוע.
ביום העצמאות ה-67 הוא זכה להדליק משואה וכאמור, אתמול הוא זכה באות
מפעל חיים, בכנס "מי אני? שיר ישראלי".
לאורך השנים כתב מדינה למעלה מ-300 שירים. למרבית שיריו כתב את המילים
והלחן, רבים אחרים הם לחנים שלו למילים מן המקורות – מן התנ"ך, מן התפילה, מן
הפיוט התימני. מעט משיריו הם לחנים לשירים של אחרים או שירים שלו שהולחנו בידי
אחרים. לצד שירי אהבה, הרבה אביהו לכתוב שירים לאומיים פטריוטיים, בניחוח הזמר
הציוני של תקופת היישוב וראשית המדינה, בתוספת נגיעה מסורתית דתית.
אביהו מדינה טיפח וגידל רבים מן הזמרים המזרחיים. הבולט שבהם הוא זוהר
ארגוב, ועל כך סיפרנו בשתי פינות שהוקדשו לזכרו של ארגוב.
11 שירים שלח אביהו מדינה לפסטיבלי הזמר "למנצח שיר מזמור"
– כולם התקבלו וכולם, ללא יוצא מן הכלל, זכו באחד משלושת המקומות הראשונים. הראשון
שבהם היה "יעקב התמים" המוכר יותר כ"אל תירא ישראל", בביצוע
משה הלל, שזכה במקום השלישי ב-1971. כעבור עשר שנים מדינה שר בפסטיבל, לראשונה כזמר
מבצע, את "רחל". ב-1982 כבש את הפסטיבל ואת המדינה כולה, להיטו הגדול
ביותר בכל הזמנים "הפרח בגני", בביצוע זוהר ארגוב, שאותו כבר השמענו
בפינה זו. להיט גדול נוסף הוא "שבחי ירושלים", למילים מספר תהילים, שזכה
כמעט ל-300 ביצועים. שירים בולטים נוספים שלו: "כבר עברו השנים" - שירו
האהוב עליי במיוחד, "תן לזמן ללכת", "כינור דוד", "ברכנו
ה' אלוהינו", "להיות אדם", "סוד המזלות", "אם תתנו
לי כוס יין" ועוד רבים וטובים.
מבין שיריו הרבים, בחרתי שיר הנוגע לאקטואליה. ביום ראשון אישרה ועדת
השרים לחקיקה את הצעת החוק של השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל לפטור את בני ה-80
ומעלה מעמידה בתור. לכבוד החדשות הללו, בחרתי להשמיע את השיר "ימלא פי".
במאמר שכתבתי השבוע, הגדרתי את החוק כיפה וראוי; חוק חברתי, אנושי ויהודי. חוק הראוי
למדינה יהודית; מדינתו של עם שהנחיל לעולם כולו את "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם,
וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". בתגובה, כתב לי
המתכנן עוזי גדור, המתכנן הראשון של ההתיישבות בגולן, שהנו בן 81, את הסיפור הבא:
"בשנים שטיפלתי בקליטת עולי אתיופיה,
אהבתי לנהל שיחות עם 'זקני העדה'. תמיד בתיווך מתורגמן (לצערי). ופעם, באתר הקרוונים
בחולדה, בסוף שיחת הסברה על חשיבות רכישת דירות, נשארתי עם 'ההנהגה המקומית' והעליתי
את נושא חשיבות קידום הגיל הרך. אצלנו, טענתי, הדגש תמיד על הצעירים, על העשרתם, בעוד
שאצלכם ניתנת העדיפות לזקנים. 'אנחנו חושבים קדימה, בעוד אתם מעדיפים את העבר'. הם
הקשיבו בשקט שאינו מבטא בהכרח הסכמה אלא נימוס, ואז אמר אחד מהם: 'אתה טועה, אנחנו
הם החושבים קדימה. כולם יהיו זקנים'".
ברוח זו, ניתן להבין את בחירתו של אביהו מדינה, בהיותו בן 34 בלבד,
בדיוק מחצית גילו היום, להלחין דווקא את
שני הפסוקים ממזמור עא בתהילים:
יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ
כָּל-הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ.
אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה
כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל-תַּעַזְבֵנִי.
פסוקים כל כך יפים. איזה מסר אמתי וחשוב, המבטא פחד קיומי, כל כך אנושי,
כל כך טבעי, מפני הזקנה. משורר תהילים התחנן לאלוהים שלא יעזבהו לעת זקנה. ואילו
אנו נצטרף לתפילה, אך נתייחס אליה כאל צו עשה מחייב אותנו כבני אדם, כקהילה,
כחברה, כמדינה: לדאוג לזקנים ובכלל לחלשים בחברה, לא לנטוש אותם.
על פי עדותו של אביהו עצמו, השיר מושפע מן החזנות האשכנזית. בילדותו
הלך אביהו בשבת לבית הכנסת התימני בחולון, שהיה סמוך לבית הכנסת האשכנזי. תפילת
השבת התימנית הסתיימה ב-9:30 והתפילה האשכנזית התארכה עוד כשעתיים. בבית הכנסת
האשכנזי התפללו כמה חזנים מוכשרים, שאביהו, שוחר המוסיקה, נהנה להאזין לתפילתם,
ולכן לאחר התפילה התימנית נכנס ליהנות מן החזנות בבית הכנסת האשכנזי. כמו כל סוגות
המוסיקה להן נחשף לאורך השנים, גם החזנות האשכנזית הוטמעה בו ובאה לידי ביטוי
ביצירתו. לחנו לתפילת "ברכנו, ה' אלוהינו" של ראש השנה, היא ממש חזנות
אשכנזית, כולל ה"אָיָיָיָי" באמצע. וכך גם ב"אל תשליכנו".
בטקס הענקת אות ההוקרה אמש, היה זה השיר שלפני האחרון. הקהל הרב שר
אותו עם אביהו בהתלהבות. אביהו סיפר שחשש להופיע בפני קהל עמוס דוקטורים
ופרופסורים; הוא חשש שיהיה זה קהל יבש שלא יצטרף אליו, ושמח להתבדות. הקהל לא רק
שר אתו, אלא רבים שלפו את הטלפונים וצילמו אותו. וכאשר הרענו לו ממושכות הוא השיב:
"מחיאות הכפיים מגיעות לדוד המלך. הוא כתב את המילים".
היום נשמע את השיר, בביצועו של אחד מוותיקי הזמר הישראלי המזרחי,
שהופיע אמש במספר שירים ובראשם "שבחי ירושלים" – דקלון.
יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ
כָּל-הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ.
אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה
כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל-תַּעַזְבֵנִי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
