הבלוג של אורי הייטנר

בשבת "נחמו", השבת שאחרי תשעה באב, אנו קוראים בהפטרה את נבואת הנחמה של הנביא ישעיהו, פרק מ', "נחמו נחמו עמי" וגו'. ומשבת זו, במשך שבע שבתות רצופות, ההפטרות הן נבואות נחמה של ישעיהו, כולן מן הפרקים שעסקנו בהם בימים האחרונים. האחרונה, בשבת שלפני ראש השנה, היא פסוקי הסיום של ישעיהו סא, כל פרק סב והפסוקים הראשונים של פרק סג.

במאמרו "חורבן ותלישות" העלה ברל כצנלסון על נס את כושר הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי, שבא לידי ביטוי ביכולת להתאבל על חורבן הבית שנים רבות כל כך. "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלִבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

ברל צדק בתיאורו, אולם התיאור הזה אינו שלם. אין די בנטל הזיכרון של החורבן והאסונות שפקדו את העם. הנטל הזה עלול היה להכריע את העם ולייאשו, אלמלא התלוותה אליו הנחמה והאמונה בגאולה. לא הייתה תקומה לעם שהיה שקוע בתשעה באב תמידי, אלמלא הייתה לו שבת נחמו; אלמלא לאחר שלוש ההפטרות של הפורענויות בימי "בין המצרים" – בין י"ז בתמוז ותשעה באב, היו שבע הפטרות הנחמה, "שבעה דנחמתה".

ההפטרה האחרונה בין השבע נפתחת בפסוקים הבאים: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ, וּכְגַנָּה - זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, כֵּן אֲדֹנָי יְהוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה, וּתְהִלָּה - נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם" (אגב, בעדה התימנית, ההפטרה מתחילה פסוק אחד קודם לכן – "וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם, וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים. כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְהוָה"). 

פסוקי ההפטרה שבסוף הפרק, נאמרים בגוף ראשון – תגובת ישראל לנאמר בשם הנביא בנבואת הנחמה שלאורך הפרק. דברי הנביא מהדהדים בתגובת העם, שהיא מאין אישור, מעין אמירת אמן, על נבואת הנחמה שבפרק.

המחקר מבחין בין ישעיהו הראשון – מראשית הספר עד פרק לט, לישעיהו השני, מפרק מ ועד תום הספר. יש הרבה טעמים לאבחנה הזאת – בראש ובראשונה ההקשר ההיסטורי השונה של הנבואות, ההבדלים בסגנון הרטורי, וכן ההבדל בין ישעיהו הראשון, שעיקר נבואתו – פורענות ותוכחה, לישעיהו השני, שעיקר נבואתו – נחמה.

כפי שכבר נוכחנו, ישנן נבואות נחמה וגאולה גם לישעיהו הראשון ונבואות תוכחה גם לישעיהו השני, אך נכון שהמשקל של כל אחד מן השניים נוטה באופן ברור לצד אחר. היופי בהתכתם של שני הנביאים לספר אחד הוא במסר שאין סתירה בין הנחמה והזעם. גדולתו של הנביא, של המנהיג הרוחני, של איש הרוח, הוא היכולת להיות הן נביא זעם ותוכחה והן נביא נחמה וגאולה. נביא שאינו מסוגל לראות את האור ולהציג את האור בקצה המנהרה, נביא שלא יוכל לנחם – נבואות הזעם והתוכחה שלו תיפולנה על אזנים ערלות, ויכולתו להשפיע תהיה אפסית. נביא כזה, אינו נביא אמת ואינו יכול להיות נביא אמת.

אם להשוות אנשי רוח בימינו לנביאים – ביאליק ואלתרמן היו נביאים, בזכות יכולתם להיות היד הנוזפת והמוכיחה, לצד היד המנחמת והמאירה. לעומת זאת, אורי צבי גרינברג וישעיהו ליבוביץ', שהתיימרו אף הם להיות נביאים, שידרו אך זעם, קדרות ותוכחה, ולכן לא היו אנשי רוח אמתיים, לא התעלו לרמת נבואה.

הנביא ישעיהו, שרק לפני שני פרקים הוכיח את ישראל במילים קשות וחמורות, הוא הנביא המנחם בפרק זה. הוא מגיע לעם המצוי בשפל המדרגה, באבל כבד, שעה שאפר על ראשו, ומבטיח לו פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר.

****

בשבת, כא בתמוז תשג 1943, יום השנה למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו וילנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה; אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר.

המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה".

שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי. וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב.

אצל כולם היה הלב מלה תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!

העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. הייתה זו שעה חגיגית מלאת הוד.

חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות.

יום גדול היה לנו".

תשעה חודשים לאחר מכן, רוב משתתפי האירוע נשלחו להשמדה, באקציה הגדולה של גטו קובנה. בעת האקציה נקבר הארכיון, שהתגלה כעבור כעשרים שנה.

רוב משתתפי "הקונצרט הציוני", כפי שנקרא האירוע, לא שרדו את השואה. אולם העוצמה הרוחנית האדירה, הגבורה הגדולה שלהם, הביאו לניצחון הגדול של העם היהודי, שבתוך שלוש שנים עבר משפל השואה לפסגת התקומה, מאפר לפאר.

התיאור הזה הוא התשובה הניצחת לרעיון העוועים הנואל להחליף את "התקווה" כהמנון הלאומי, באיזה שיר קוסמופוליטי, שידיר מתוכו את הלאומיות היהודית.  

אומה, שבשפל האיום והנורא ביותר בתולדותיה ובתולדות האנושות – הייתה בה עוצמה רוחנית לאומית כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור הזה, היא אומה שנתקיימה בה נבואת ישעיהו: "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה. וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק, מַטַּע יְהוָה לְהִתְפָּאֵר. וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם, שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ. וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר".

* 929