הבלוג של אורי הייטנר

מדיניות החוץ של ישראל, מיום הקמתה, הציבה כיעד כינון יחסים דיפלומטיים ואם אפשר – יחסי ידידות, עם כל מדינות העולם. קל וחומר, כאשר מדובר במדינות בעלות ערך אסטרטגי, כמו מעצמות אזוריות במזה"ת. טורקיה, מאז ומעולם, הייתה יעד אסטרטגי לברית בין העמים הלא ערביים במזה"ת ("ברית הפריפריה"). בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, טרם בחירתו של ארדואן לראשות הממשלה, טורקיה הייתה בעלת הברית הקרובה ביותר של ישראל.

פיוס ונורמליזציה עם טורקיה, אם כן, היא יעד ראוי, ועל עצם החתירה לפיוס כזה, ראויה הממשל לשבח. אולם בדיוק כפי שהשלום הוא יעד, אך אין לקבל את הגישה של "שלום בכל מחיר", כך גם הפיוס עם טורקיה. פיוס – כן, אך לא בכל מחיר.

על אף היתרונות הכלכליים והביטחוניים בהסכם, מרכיב הפיצויים למחבלי "מרמרה" מכריע את הכף, והופך את ההסכם לבלתי ראוי. אני מאמין שגם בפוליטיקה לא הכל אינטרסים, יש גם מוסר. המרכיב הזה הוא בלתי מוסרי. לדעתי, הוא גם מנוגד לאינטרס הישראלי.

כדאי לזכור מה הרקע לסכסוך עם טורקיה. הוא החל עם עלייתו של ארדואן – מנהיג "מפלגת הצדק והפיתוח" שהיא השלוחה הטורקית של "האחים המוסלמים" לשלטון בטורקיה. ארדואן הנהיג מדיניות אנטי ישראלית קיצונית שעיקרה הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית וסיוע לארגוני הטרור. מדיניות זו הגיעה לשיאה בפרשת "מרמרה". טורקיה שלחה מחבלים לישראל, לפיגוע "מרמרה", שנועד להיות חוד החנית במסע הדה-לגיטימיציה לישראל. המחבלים הטורקיים תקפו באלימות קשה את חיילי צה"ל שהשתלטו כחוק ועל פי כללי החוק הבינלאומיים על האניה. אפילו ועדת החקירה של האו"ם הצדיקה את הפעולה.

טעותו הראשונה של נתניהו הייתה התנצלותה של ישראל בפני טורקיה על התוקפנות נגדה, בלחצו של אובמה. ההתנצלות נענתה בהמשך ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית. עכשיו ישראל עומדת לפצות את המחבלים בעשרות מיליונים על תוקפנותם.

יש בתוכנו נטיה לזלזל בכבוד הלאומי. יש שהמציאו לכך אף כינוי גנאי, "זיקפה לאומית". אולם אלה הלועגים לכבוד הלאומי שלנו, רגישים מאוד לכבוד הלאומי של אחרים. הם דורשים מאתנו לנהוג בזהירות מרבית כלפי כבודם של הערבים, כבודם של הטורקים, לא לקרוא לעליית יהודים מצרפת כי הדבר פוגע בכבוד הצרפתי, לא להתעמת עם נשיא ארה"ב בשל הכבוד הלאומי האמריקאי וכן הלאה. רק לנו אין כבוד לאומי. אני יודע שזו אינה גישתו של נתניהו, אך הפעם הוא פגע בכבוד הלאומי שלנו. אין מקום לאובססיה של כבוד לאומי מעל הכל, אך מדינה המזלזלת בכבודה הלאומי, עלולה להפוך למרמס בינלאומי.

איני מתרשם מכך שטורקיה ויתרה על דרישתה להסרת הסגר הימי מעל עזה, כיוון שמלכתחילה לא היה צריך להכיר בה כצד בעניין.

אני בעד פיוס עם טורקיה, אך לא בכל מחיר. לא במחיר הזה. מוטב היה להמתין עם הפיוס עד אחרי עידן ארדואן.

* "ישראל היום"