הבלוג של אורי הייטנר

בפרק זה חוזר הנביא לפזמון המקראי המוכר, של הברכה והקללה והדיפרנציאציה בין המקוללים והמוברכים, בין הצדיקים והרשעים.

המסר הוא של צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. בתנ"ך אנו נוכחים לא אחת בתמונה הפוכה ובדילמה האמונית של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. לא בנבואה זו. אחת התשובות לדילמת צדיק ורע לו, היא האחריות הקולקטיבית – אני סובל בשל חטאי האחר. לא בנבואה זו – כאן תהיה הפרדה בין צדיק ורשע, עד רמה של הוצאת הצדיקים בפינצטה מהקולקטיב החוטא. "וְהוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע, וּמִיהוּדָה - יוֹרֵשׁ הָרָי, וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי, וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ שָׁמָּה".

האבחנה בין הפרס לצדיק לבין הקנס לרשע ברורה וחותכת יותר מבכל מקום אחר. "הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ, הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ, הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ. הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב, וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ".

תורת הגמול הזאת צודקת והגיונית – אדם נושא באחריות למעשיו ובתוצאות בחירותיו. אולם הפרק הזה מטריד מסיבות אחרות.

מהי הצדיקות ומהו החטא? קראנו בספר ישעיהו שוב ושוב את חוסר העניין של הנביא ושל האלוהים מהפולחן והקורבנות. חפצו של האלוהים הוא צדק חברתי, סולידריות, דאגה לחלש, מתן משל מי שיש להם למי שאין להם. החטא הוא קפיצת יד, התעלמות מאחיך העני, שוחד ושחיתות. ניתן היה לצפות שבפרק של אבחנה ברורה בין חוטא וצדיק ובין גמול ראוי לחוטא ולצדיק, שברוח זו יוגדרו החטא והצדיקות. למרבה הצער, החטא כאן הוא פולחני, דתי; לא מוסרי וחברתי. "הָעָם הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד, זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים. הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ. הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם". באמת, אלוהים? זה מה שחשוב בעיניך?

לאחר שאלוהים יפָּרע מהרשעים ותקום כאן חברת עבדי ה' קדושה, צפויה הארץ לשגשג ולפרוח, ואפילו החיות תתאמנה את עצמן לנורמות של חברת מופת. "זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ, וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי".

* 929