הבלוג של אורי הייטנר

אני מסכים עם המסר החשוב של רונן במאמרו "דמוקרטטורה", אך מסתייג מאוד מן הביטוי והכותרת. כיוון שרונן מרבה להשתמש במושג, חשוב לי להסביר עד כמה הוא בעייתי, אינו ראוי וממש לא מתאים לנו.

יחד עם רונן, השתתפתי בסדנה של פרופ' יצחק אדיג'ס לפני שנים אחדות במעגן מיכאל. אדיג'ס היה מעניין מאד והסכמתי עם חלק ניכר מתפיסותיו ומהשיטות שהוא רוצה להנחיל (לצד מתודות ורעיונות שלטעמי אינם מתאימים לקיבוץ).

ה"דמוקטטורה" היא אבן יסוד בשיטתו. כוונת המושג, כפי שרונן הציג, היא מקסימום פלורליזם ודיון חופשי עד קבלת החלטה, וביצוע יעיל של ההחלטה לאחר שהתקבלה.

כיוון שאדיג'ס עובד הרבה במגזרים וארגונים היררכיים, דווקא החלק הראשון, של דיון חופשי ופתוח, הוא הבשורה העיקרית. אך גם שם חשובה ההפרדה בין שלב הדיון לשלב הביצוע. לשיטתו, מרגע שהתקבלה ההחלטה, אין דמוקרטיה. מכאן ואילך, הארגון צריך לעבוד כמו צבא – בהוראות ופקודות.

בחברה קיבוצית, אין הוראות ופקודות, וניסיון לממש כך את ההחלטות, ישיג מטרה הפוכה. אולם מה שיש ללמוד מן השיטה, הוא ההכרח ליצור מנגנון שיודע להוציא לפועל את ההחלטות.

למיטב הכרתי וניסיוני, באורטל ומחוצה לה, כושר מימוש ההחלטות באורטל, לאורך כל השנים, גדול לאין ערוך יותר מן המקובל ביישובים אחרים, ברשויות ממשלתיות, ברשויות מוניציפליות ובמגזר העסקי. רק לאחרונה, רן ואני נפגשנו עם צוות מקיבוץ שרוצה ללמוד מאתנו את נושא הצמיחה הדמוגרפית. הדבר ממנו התפעלו אורחינו יותר מכל, היה רמת הביצוע של ההחלטות; מהאופן יוצא הדופן שבו ההחלטות על הנייר יצאו לפועל, בשטח, אפילו למעלה מציפיות התכנית. הם אמרו לנו זאת במפגש וכתבו לנו זאת לאחר מכן.

זאת התרבות הארגונית שלנו. היא לא קרתה בשל דיקטטורה בביצוע. להיפך, הביצוע כרוך בהרבה דיונים פתוחים ופלורליסטיים בוועדות הנוגעות בדבר. ההצלחה היא בשל המחויבות לביצוע ובעיקר בזכות היכולת לרתום עשרות חברים להיות שותפים בפועל במאמץ הקהילתי. הירתמות התנדבותית של קהילה, אינה נעשית באמצעות פקודות של מנהלים, אלא באמצעות דיאלוג פתוח מתמיד של הנהגה עם הציבור.

****

פרופ' אדיג'ס לא המציא את המושג "דמוקרטטורה" והפרשנות שלו למושג שונה מן הכוונה המקורית וגם מהשימוש המקובל בו היום.

את המונח טבע ב-1952 ההיסטוריון הישראלי הדגול, חתן פרס ישראל, פרופ' יעקב טלמון, בספרו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית". ספר זה נחשב ליצירתו הגדולה ביותר, תרומתו החשובה ביותר למחקר ההיסטורי ולמדע המדינה; זה הספר שהעמיד אותו בשורה הראשונה של ההיסטוריונים בעולם וזיכה אותו בפרס ישראל.

המונח "דמוקטטורה" או "דמוקרטיה טוטליטרית" התייחס למשטרים שאין בהם פלורליזם ושיח חופשי ולא זכויות אזרח, והם מגדירים עצמם דמוקרטיה כיוון שהם מתיימרות לייצג את "הרצון הכללי" של העם ולפעול למענו. כאלו היו, למשל, "הדמוקרטיות העממיות", כפי שכינו עצמן המדינות הקומוניסטיות.

היום, חצי יובל לאחר נפילתן של "הדמוקרטיות העממיות", המונח מתייחס למשטרים שיש בהם בחירות, אך בין בחירות לבחירות השליט הנבחר מנהל אותם בצורה שאינה דמוקרטית, פוגע בזכויות האזרח ובחופש הביטוי ואינו מאפשר פלורליזם אמתי. כאלה, למשל, המשטרים של פוטין ברוסיה וארדואן בטורקיה.

ברור שרונן לא היה רוצה, חלילה, שאורטל תתנהל באופן כזה. לכן, מוטב שלא ישתמש בביטוי "דמוקרטטורה", שהוא ממש לא לעניין.

****

ההלימה יוצאת הדופן בין החלטות לביצוע באורטל מאפיינת אותנו באופן כללי, אך יש מקרים חריגים. הדוגמה הבולטת למקרים החריגים, היא רמת מימוש ההחלטות בנושא נורמות ההתנהגות בחדר האוכל. עם זאת, גם בנושא הזה חל שיפור משמעותי בשנים האחרונות.

הקושי במימוש ההחלטות בנדון נובע מכך שאין המדובר בכושר ביצוע של המערכת, אלא במשמעת העצמית של החברים. די בכך שמספר חברים מצפצפים על ההחלטות, כדי ליצור תחושה שהנורמות אינן מתקיימות ומי שמקיים אותו חש פראייר. זה היה המסר במאמרו של עומר, שאותו מינף רונן.

עומר ורונן העלו בעיה, שההתמודדות עמה אינה קשורה למשמעת ביצוע היררכית. מנהלת ענף המזון אינה שוטרת, מנהל שירותים ציבוריים אינו קצין משטרה ומזכיר הקיבוץ אינו מפכ"ל המשטרה. ההתמודדות מותנית במשמעת עצמית וביצירת אווירה ולחץ חברתי שיחייבו את כל החברים לכבד את ההחלטות. מבחינה זאת, מאמריהם של עומר ורונן אפקטיביים יותר מכל "הורדת פקודות". אז מה ל...קטטורה ולעניין זה?

אין מקום לדמוקטטורה אלא לדמוקרטיה. כיבוד החלטות הרוב – זו הדמוקרטיה במיטבה. ועל כך אל לנו להתפשר. 

* מידף