במוסף "ספרים" של "הארץ" פרסם פרופ' יחיעם ויץ מאמר
חיובי ומפרגן מאוד על גולדה מאיר, עם צאת מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה. מאמר
חיובי על גולדה, בוודאי ב"הארץ", הוא דבר חריג במחוזותינו, ואני מקווה
שהוא מסמל שינוי בשיח התקשורתי – אקדמי המעוות, המגויס מזה עשרות שנים לרצח אופי
לגולדה.
גולדה הייתה מנהיגה דגולה, מגדולי המנהיגים שהיו לנו. היא הצטיינה
והצליחה בכל תפקידיה, טרם הקמת המדינה ואחריה, כמנהיגת פועלות, כאחת ממנהיגות
ההסתדרות, כמדינאית, כנואמת, כנושאת דבר הציונות, כשרת העבודה וכשרת החוץ. היא
הייתה נערצת על אזרחי ישראל, על יהדות העולם ומוערכת ביותר על מנהיגי העולם – החל במנהיגי
ארה"ב וכלה במנהיגי ארצות העולם השלישי, אסיה ואפריקה, שכשרת החוץ הצליחה
לקשור עמן ברית (שהתמוטטה בלחץ החרם הערבי דווקא כשהייתה ראש הממשלה).
בכל תולדות מדינת ישראל, לא פעל כאן מנהיג חברתי כגולדה, אדריכלית
מדינת הרווחה הישראלית, גדולת המחוקקים החברתיים ומייסדת הביטוח הלאומי. היא הייתה
מנהיגה חברתית ראשונה במעלה כשרת העבודה וכראש הממשלה, אף שמשמיציה ושונאיה ממצים
את הרקורד החברתי שלה במשפט לא מוצלח שהוצא מהקשרו, "הם לא נחמדים", בתום
פגישתה עם מנהיגי "הפנתרים השחורים".
כמובן שמה שהעיב יותר מכל על הקריירה שלה היה מלחמת יום הכיפורים.
גולדה הייתה ראש הממשלה, וככזאת היא הנושא באחריות העליונה למחדל שקדם למלחמה. זאת
הסיבה להתפטרותה, ימים אחדים לאחר שוועדת החקירה הממלכתית, ועדת אגרנט, ניקתה אותה
מאחריות. אולם גולדה גם נושאת באחריות לניצחון הצבאי המזהיר במלחמה, שהחלה בעמדת
נחיתות קשה, והכל מלאים שבחים והערצה על הנהגתה במלחמה, על הנחישות וקור הרוח
שגילתה, על תבונתה והחלטותיה הנכונות, ועל כך שמנעה הרפתקה מטורפת שהציע בייאושו
משה דיין – איום גרעיני פומבי במהלך המלחמה.
לאחר התפטרותה וביתר שאת לאחר מותה, החל מסע שיטתי של רצח אופי, שאותו
הובילו יוסי שריד ושולמית אלוני. מטרתם הייתה פוליטית, הם רצו להציג את המחדל
המודיעיני של המלחמה, למחדל מדיני – "סרבנותה" של גולדה גרמה למלחמה. זו
גישה חמורה ומטומטמת, שהמסר שלה הוא שאם ישראל אינה נכנעת לתכתיבי אויביה, היא
אשמה במלחמה נגדה; אותם אנשי "שלום" מתייחסים למלחמה נגד מדינתם כאל חוק
טבע, שכדי למנוע אותם על ישראל להיכנע לתכתיבים. זהו נראטיב, שנועד לשנות את דרכה המדינית של תנועת
העבודה הישראלית, ולאמץ את גישת ה"שמאל" הקיצוני.
האמת היא שגולדה הייתה מדינאית חכמה ונחושה, שדבקה בערכי הציונות
ודגלה בגישה אקטיביסטית – ניצית – ביטחוניסטית, לצד נכונות לפשרות מדיניות
וטריטוריאליות שאינן פוגעות באינטרס הלאומי של ישראל ובביטחון המדינה. את עלילת
הדם על ה"סרבנות" שהביאה למלחמה ההכרחית, עוד יפריכו ההיסטוריונים של
המחר, שיהיו נקיים ממגמה פוליטית.
גולדה מאיר פעלה כאישה יחידה בעולם גברי מאוד ובעיקר במערכת פוליטית
גברית מאוד, ולאורך עשרות שנים עשתה זאת בהצלחה מעוררת השראה, כמנהיגה חזקה ובעלת
אוטוריטה, שהגברים החזקים ביותר קיבלו את מנהיגותה בהערכה רבה.
היא הייתה למנהיגת מדינה, בשעה שבמדינות המתקדמות ביותר במערב אי אפשר
היה לחלום על אפשרות כזאת.
במקום שהפמיניזם הישראלי יעלה אותה על נס, הפמיניזם
ה"שמאלני" בישראל הפך אותה לדמות שנואה. הגדילה בכך שולמית אלוני, שלא
יכלה להתגבר על קנאתה באישה המצליחה הזאת, שהצליחה היכן שהיא, אלוני, נכשלה –
במנהיגות פוליטית. אלוני שטמה את מושאת קנאתה והפיצה את דיבתה רעה לאורך עשרות
שנים, בעיקר אחרי מותה, כשכבר לא נדרשה להתייצב מול מענה הלשון החריף שלה. היא
בדתה את הנראטיב הסקסיסטי המכוער, על כך שכביכול גולדה שנאה את אלוני וחסמה אותה
כי היא קינאה ברגליה היפות של אלוני בניגוד לרגליה השמנות והמכוערות. אילו גבר היה
מספר על גולדה סיפור כזה, דבריו היו מוקעים, בצדק, כמיזוגנות שוביניסטית סקסיסטית
חזירית. אבל לאלוני מותר. ועד היום יש נשים שבמקום גאווה באישה שפרצה דרך בהצלחה
כזו, בתקופה שכל כך קשה היה לאישה להצליח, הן מתייחסות אליה כאל "שונאת נשים
שקינאה ברגליה היפות של שולמית אלוני"... אכן, פמיניזם במיטבו...
גולדה מאיר, מנהיגה גדולה שההיסטוריה עוד תכיר לה טובה.
* "ידיעות הקיבוץ"