בנאום הניצחון שלו בליל המהפך, 17 במאי 1977, ביקש מנחם בגין להודות
לעליזה אשתו, על הדרך הארוכה שעשתה עמו, מימי נעוריהם בפולין, בתקופת מאסרו
בבריה"מ, בימיו במחתרת ובתקופה הארוכה באופוזיציה. דבריו, היו פרפרזה על דברי
הנביא ירמיהו, בשינויים קלים: "זכרתי לך חסד נעוריך", אמר בגין,
"אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר ארבעים שנה, בארץ זרועת מוקשים". בגין
בחר בדברי האלוהים לעם ישראל, מפי ירמיהו, כדי לבטא נאמנות ודבקות על אף כל מכשול
וקושי.
זה נוסח הפסוק המקורי: "זָכַרְתִּי
לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ
לֹא זְרוּעָה". הדברים מתייחסים לתקופת ההליכה של בני ישראל במדבר, בצאתם
ממצרים ובדרכם לא"י. והמשפט הזה מעורר תמיהה. אנו קוראים בתורה על תקופת
המדבר, ושם הדברים נראים אחרת לגמרי – עם קשה עורף, המתגעגע אל סיר הבשר, המורד
שוב ושוב במשה ובאלוהים, העושה את עגל הזהב מיד לאחר קבלת התורה, הנוהה אחרי
המרגלים. עם ששוב ושוב חוטא ונענש. עם שפעם ועוד פעם אלוהים עמד להשמידו וניחם
ברגע האחרון לתחינת משה.
האם זו אידיאליזציה של העבר? האם זו רטרוספקטיבה, שבה הדברים נראים באופן מאוזן יותר? או אולי זו
צביעת העבר בצבעים ורודים כדי להבחינו לטובה מן ההווה נגדו יוצא הנביא?
כמקובל בתנ"ך, יחסי אלוהים וכנסת ישראל משולים ליחסי איש ואשתו.
ומה שמתחיל בתיאור אהבה וכלולות אידילי, נמשך בבוגדנות וזנות. "כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ, נִתַּקְתִּי
מוֹסְרוֹתַיִךְ, וַתֹּאמְרִי: לֹא אֶעֱבוֹר, כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת
כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה... דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ... וַתֹּאמְרִי
נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ".
לב הפרק, הוא הפסוק הבא: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי; אֹתִי עָזְבוּ,
מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ
הַמָּיִם". בחברה החקלאית הקדומה, בארץ המדברית למחצה, המים הם עצם הקיום; אין
משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ובחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא
באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו –
מקור מים חיים. ואתם שבגדתם, נטשתם את מקור המים, והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא
שהבורות הללו הם בורות נשברים, שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות.
בורות המים הם סמל לארץ ישראל. כאשר נעמי שמר מקוננת בשירה
"ירושלים של זהב" על חלוקתה של העיר, היא בוחרת במטאפורה "איכה
יבשו בורות המים?". התיקון, בשחרור ירושלים, מתואר במילותיה כ"חזרנו אל
בורות המים". הבורות שיבשו כשניתקנו מהם, שבו לנבוע כששבנו אליהם. וב"אל
בורות המים", מתארת נעמי שמר את הזיקה, הכמיהה והשיבה לארץ ישראל, באמצעות
בורות המים. היא שבה אל ארץ ישראל, אל בורות המים, ובדרך היא חוזרת לראשית הפרק,
אל אהבת הכלולות בדרכי המדבר, בארץ הלא זרועה: "מאהבתי / הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר,
/ בארץ לא זרועה. / מאהבתי / שכחתי עיר ובית / ובעקבותיך / בנהיה פרועה / אל בורות
המים, אל בורות המים / אל המעיין אשר פועם בהר / שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי
תהום / ומי נהר".
הפעם החזרה היא חוויה מתקנת, לא אל בורות נשברים, אלא אל המעיין אשר
פועם בהר.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
