הבלוג של אורי הייטנר

בהמשך לפרק הקודם, ממשיך ירמיהו את משל האישה הבוגדת – ישראל שבגדה באלוהיה וזנתה אחרי אלוהים אחרים.

במסגרת תיאורי הניאוף של הסוררת, מופיע התיאור הבא: "וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ". המסר של הפסוק, שיש לו מקבילות בתנ"ך כולו, הוא לעג לפגאניות בשם המונותאיזם המופשט, והגחכת האמונה הפגאנית כאמונה בפסלי האבן והעץ, כאילו הם הם האלים.

התיאור הזה חוטא לאמת. הרי המאמינים הפגאניים לא האמינו שהפסל שהם יצרו הוא האל שברא אותם. הם אמנם קידשו את הפסילים, אך לא כאל עצמו אלא כסמל, כייצוג שלו בעולם.

סמלים המייצגים ערכים מופשטים יש גם לנו. מהו דגל, אם לא סמל מוחשי לערך מופשט? אנו מכבדים את הדגל, מתוך כבוד לערכים שהוא מייצג. הדגל הוא אמנם פיסת בד מחוברת למוט, אולם האמירה הוולגרית של ישעיהו ליבוביץ', שמתוך תאוות הפרובוקציה שלו כינה את הדגל "סמרטוט על מוט", היא אמירה שקרית, כי ערכו של הדגל אינו החומר ממנו הוא עשוי, אלא הערכים שהוא מסמל. כאשר אותה בהמה גסה המגדירה עצמה ... "אמנית" פוערת את עכוזה ומחרבנת על הדגל, היא אינה מקוממת כיוון שעשתה את צרכיה על חתיכת בד, אלא כיוון באמצעות אותו בד היא חרבנה עלינו, על מה שיקר לנו, על אותם ערכים שהדגל מסמל בעבורנו.

הדת היהודית היא דת מונותאיסטית, המאמינה באל מופשט. ובכל זאת, יש בה חפצים מקודשים – ספרי תורה, תפילין, מזוזות, אתרים קדושים. כאשר ספר תורה מושחת, נהוג לקבור אותו בלוויה כלוויית אדם. והרי כל אלה הם חפצים, הם עשויי חומר.

גם פסילי העץ והאבן האליליים, אינם אלא סמל לאלים בהם האמינו הפגאנים. אך כנראה שהם נסחפו לפטישיזם של הסמל, עד שבפועל הם סגדו לו עצמו.

היהדות סולדת מכך, אך האם אצלנו אין היסחפות כזאת? האם אצלנו המזוזה לא הפכה מסמל של האמונה היהודית ושל דבקות במסרים הכתובים על הקלף המקופל בה, לפולחן בפני עצמו, לקמע השומר על הבית. האם אמירה ש"צריך לבדוק את המזוזות" כאשר קורה אסון בקהילה או במדינה, אינה אמירה הנגועה בפגאניות? עליה לקבר של אדם שאנו מכבדים אותו ואת מה שהוא מייצג בעינינו, היא דבר ראוי, יפה ומכובד. אולם השתטחות על קברי צדיקים כדי למצוא זיווג או להתעבר אינה מנהג הנגוע בפגאניות?

זהו נושא שראוי לדון בו, בשיח על פניה של היהדות. ראוי לדון בו בדיון מכבד – בלי לבוז למאמינים באמונות עממיות כאלו, בוודאי לא בהתנשאות עדתית ובטח ובטח לא בהשפלת ציבור והסתה נגדו כדי להפיק רווחים פוליטיים. האמירות של יאיר גרבוז על ציבור מנשקי הקמעות ושל יהושע סובול על מנשקי המזוזות, מתוך רצון להסית ציבור נגד ציבור ולהתנשא על ציבור, במסגרת מאבק פוליטי, הוא מגונה. הוא גם מחמיץ את המטרה. והרי אותם המטיפים המתנשאים אינם רואים את הדבשת שלהם; את הנטיה שלהם לנהוג כהמון וכאספסוף אוטומטי, המזדעזע באופן אוטומטי ומגיב באופן אוטומטי ככל עדר.

לעומת זאת, ראוי גם ראוי לקיים שיח תרבותי, מתוך כבוד הדדי, על דמותה של היהדות, ובשיח כזה ראוי להציע חזרה לתפיסה של אמונות מופשטות, שהייצוגים החומריים שלהם הנם סמלים בלבד.

ערב הבחירות, כאשר המדינה סערה בעקבות נאומו של גרבוז כתבתי: "בתגובת נגד לדברי הבלע של יאיר גרבוז, החל גל יציאה מן הארון של מאמינים בקמעות. איני מאמין בקמעות, איני מנשק מזוזות, איני משתטח על קברי צדיקים. אין זו דרכי ביהדות. אולם אני מכבד את הציבור הנוהג אחרת ממני, וסולד מן ההתנשאות והשיסוי, הפחד מן האחר וההפחדה מפניו ומחרחור מדנים בין קבוצות בחברה הישראלית, מטעמי בחירות".

אולם כאשר חודשים אחדים מאוחר יותר יצא קמפיין פוליטי פופוליסטי בעד נישוק מזוזות, בכיכובם של מירי רגב ואיתן כבל, יצאתי נגדו, וכך כתבתי: "בפתח ביתי קבועה מזוזה. מבחינתי, אין על כך כל שאלה. המזוזה היא סמל ליהדותי, היא מבטאת את זיקתי העמוקה לעם ישראל, לתרבות היהודית, למורשת ישראל, לשורשיי היהודיים. אולם מעולם לא נישקתי מזוזה. ומעולם מזוזה לא נישקה אותי. ובעיקרון, איני מנשק את מי שאינה מנשקת אותי. כלומר, איני מתנשק עם עץ ואבן. המנהג הזה, המתייחס אל המזוזה כאל קמע, מבזה בעיניי את המזוזה. איני מוצא כל דבר יהודי בנישוק מזוזה, ואני תוהה האם אברהם ניתץ את הפסלים בבית אביו, כדי שכעבור אלפי שנים צאצאיו ינשקו מזוזות.

איני מנשק מזוזות, אך אין לי בעיה עם אחרים הנוהגים כן. אולם ברגע שפוליטיקאים (מירי רגב ואיתן כבל) יוצאים בקמפיין פוליטי לנישוק מזוזות, והופכים זאת לסוגיה ציבורית, אני רואה לנכון לבטא באופן ציבורי את אמונתי".

* 929