הבלוג של אורי הייטנר

אצל נביאי הכתב; ישעיהו וירמיהו, עמוס ומיכה, עובר כחוט השני מסר של זלזול בפולחן הדתי ואמירה שאין לאלוהים חפץ בו. אלוהים רוצה מעמו דברים אחרים לגמרי.

"לֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח", אומר הנביא ירמיהו בפרק זה. מה הוא כן דורש מהם? "כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם, לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם". כוונתו של הנביא, היא למסרים המוסריים, לערכי הצדק, השוויון, הערבות ההדדית, היושר והאמת.

אולם העם אינו נוהג על פי דרישות המוסר, והוא מאמין שקיום הפולחן יעמוד לו כחסינות מפני צרה. את האמונה הזאת מנסה הנביא לקעקע בכל כוחו. הנביא עומד בפתח בית המקדש, ומדבר אל עם ישראל העולה למקום הקדוש כדי לקיים את הפולחן. דווקא שם עומד הנביא, ואומר לעמו במפגיע: "הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר, לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה". לא הפולחן והקורבנות יבטיחו את ישיבתכם לבטח בארץ ישראל, אלא אם תיטיבו את דרכיכם. האמונה שעצם קיומו של בית המקדש והקפדתכם על מצוות הפולחן יגנו עליכם, היא אמונת שקר. הנביא מזלזל: "הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה". כמו ה"שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם" בפרק הקודם. אותה תופעה של היתלות במקסמי שווא, כתחליף לבניין חברה צודקת.

אבל מה פירוש "הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם", שדורש הנביא מעם ישראל? הוא אינו משאיר זאת לניחושם: "כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם; אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר, יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם". הפירוש שלי להליכה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, היא שאם אתם פוקדים את בית המקדש ומקריבים את העולות והזבחים, שעה שאינכם עושים משפט בין איש לרעהו ואתם עושקים גר, יתום ואלמנה ושופכים דם נקי – הפולחן שאתם מקיימים אינו פולחן אלוהי ישראל. זהו פולחן פגאני.

ואם הפולחן שלהם הוא למעשה פולחן פגאני, אין כל משמעות לבית המקדש. "וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה, אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם: נִצַּלְנוּ, לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה, אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, בְּעֵינֵיכֶם?!" מערת פרצים. לא פחות. אם עם ישראל נוהג בחוסר צדק וחוסר יושר, פולחנו הוא פולחן זר, מקדשו הוא מקדש זר, ולכן – הוא יחרב, כפי שנחרב המקדש בשילה.

בין הרעות החולות המתוארות בפרק, מופיעה שוב הרעה שנביאי ישראל נוהגים לכנות "תועבות הגויים" - קורבן אדם. "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ". ולמי, לכאורה, הם מקריבים את בניהם ובנותיהם? "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". מכלל לאו, מובן ההן. הם מקריבים את ילדיהם לאלוהי ישראל. הנביא צריך להבהיר להם שמדובר באש זרה, שאין לאלוהים כל חפץ בה, ההיפך הוא הנכון.

יש כאן תופעה מדהימה. קנאות דתית מטורפת, המגיעה עד טירוף של קורבנות אדם למען האלוהים, נועדה לכסות על שחיתות, ריקבון חברתי ופשע.