הבלוג של אורי הייטנר

אני קורא את ספר ירמיהו, פרק אחר פרק, וקרביי מתהפכים בתוכי.

תמצית המסר שלו – נבואה בעונש קולקטיבי של חורבן לעם ישראל, בשל חטאיו המוסריים; נבואה המלווית בתיאורים פלסטיים של החורבן והסבל, ואין בה כל ביקורת על חומרת העונש.

הדברים מקוממים. והשאלה שלי, כמי שקורא את הפרקים וכותב עליהם מאמר יומי, היא מה אני יכול לעשות עם זה? מה אני יכול ללמוד מן הפרקים ואיזה מסר אני יכול להעביר הלאה, לקוראיי. זאת דילמה לא פשוטה.

אני יכול להתקוטט בכל פרק עם הנביא ולהסביר למה לדעתי העונש אינו צודק. מן הסתם, גם לכך אגיע בהמשך הספר.

אך האתגר, בעיניי, הוא לראות מה אנו יכולים ללמוד מדברי הנביא, שיהיו רלוונטיים לימינו. כך נהגתי בפרשנותי לכל הפרקים, מבראשית, וכך אני נוהג גם עתה.

איני מבין בעונשים אלוהיים, וגם לא ממש מאמין בהם. אם יבוא היום מישהו ויזהיר אותי מפני עונש כבד שאלוהים ימיט על עם ישראל בגין מעשים אלה או אחרים, לא יהיה לי מה לעשות עם דבריו. לא אתווכח אתו, כי אנו מדברים במישור אחר לגמרי.

לכן, הבחירה שלי, היא להעביר את נבואת ירמיהו למישור שאותו אני יכול להבין, אתו אני יכול לנסות להתמודד, עמו אני יכול לשוחח, אותו אני יכול לקבל או לדחות והעיקר – שאני חושב שממנו יש לנו מה ללמוד.

ולכן איני דן בדברי ירמיהו כנבואה על עונש משמים, אלא כתיאור המצב החברתי החמור, השחיתות, חוסר הצדק החברתי, רדיפת הבצע – כמצב הרה אסון. הוא אינו הרה אסון בשל העונש מאלוהים, אלא כיוון שללא חוסן מוסרי וחברתי, לא יהיה חוסן ביטחוני, מדיני וכלכלי לאורך זמן. חברה שסועה, מפולגת, מושחתת – לא תגיע לשלום, לא תנצח במלחמה ולא תעמוד מול אויב. זאת המשמעות של דברי ירמיהו, בעולם הריאלי, כאן על פני האדמה. זה תמרור האזהרה של ירמיהו ושל נביאי ישראל, שלטעמי ראוי שנתמודד עמו.

כך גם בפרק הזה. איני מתמקד בתיאורים הפלסטיים של החורבן, אלא באזהרה מפני הרקב החברתי ומפני אשליות השלום חסרות הכיסוי.

גם אם דבריו של הנביא לוקים בהכללה והגזמה, כאשר הוא אומר "מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל - כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע, מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן - כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר", אני רואה לנגד עיניי חברה מושחתת, המבוססת על תרבות של רדיפת בצע ושל שקר. תרבות שבה הנגע הזה מתחיל בהנהגה, כולל ההנהגה הרוחנית, שאמורה להיות מופת ערכי, והדוגמה שלה לעם היא של רדיפת בצע ושקר, ומחלחל לעם הפשוט המפנים את התרבות הזאת, ולא זו בלבד שאינו צועק: "מושחתים, נמאסתם!" הוא מאמץ, בהמוניו, את התרבות הזאת.

כן, חברה שתסגל לעצמה נורמות כאלו, תאבד את חוסנה ולא תוכל לעמוד בפני אתגרים ביטחוניים, ובוודאי לא בפני מעצמת על כובשת כבבל.

כאשר הנביא אומר: "וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה, לֵאמֹר: 'שָׁלוֹם, שָׁלוֹם'. וְאֵין שָׁלוֹם!", והוא אומר זאת כבר בפעם השניה וגם הנביא יחזקאל אומר זאת, אני רואה לנגד עיניי מנהיגות פופוליסטית הזורה חול בעיניי העם במקסמי שווא של "שלום עכשיו", שלום – אך שווא. תרבות של שקר כבר אמרנו?

ברור שעם מוכה בסנוורים ומקסי שווא של שלום, לא יכון למלחמה ולא יעמוד בה. הוא לא יזכה בשלום, והוא יובס בקרב. על אחת כמה וכמה, כאשר מקסמי השווא של השלום, הם חלק מתרבות שקר מושחתת.

כאשר הנביא אומר: "הֹבִשׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ? גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ", אני מבין שמדובר בחברה שכל כך הפנימה את תרבות השקר, הבצע והשחיתות, עד שאיבדה גם את הבושה. הבושה היא המחסום המוסרי האחרון בפני הידרדרות מוחלטת. באין בושה, אין מחסום. ובאין מחסום, ההידרדרות תוביל להתרסקות.

מתוך תפיסה כזאת של דברי הנביא, אני יכול להתחבר לקינתו: "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי, קָדַרְתִּי, שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי. הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם רֹפֵא אֵין שָׁם, כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי? מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה, וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי".

הנביא מבכה את שבר בת עמו – הן את שבר הרקב והשחיתות נגדם הוא יוצא, והן את התוצאה הבלתי נמנעת של אותה שחיתות, החורבן, מפניו הוא מזהיר.

* 929