הבלוג של אורי הייטנר

לבית הגמר בתחרות "כלל גדול בתורה", ירמיהו היה מכניס ללא קושי את הפסוקים הנפלאים הבאים: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם יְהוָה".

מה התנ"ך רוצה מאתנו?

כידוע, עדיף להיות חכם, גיבור ועשיר, מאשר טיפש, פחדן ועני. אין כאן אמירה נגד החכמה, הגבורה ואפילו לא נגד העושר.

האמירה היא אחרת. האמירה היא שהדברים הללו, עם כל חשיבותם, אינם החשובים ביותר. ביוונית עתיקה, מתת אל היא כריזמה. הנביא מציע לנו לא להתייחס לחכמה, לגבורה ולעושר כאל מתת אל ולא כאל דבר שראוי להתהלל בו. החכמה, הגבורה והעושר הם כלים שראוי להשתמש בהם למען הדברים החשובים יותר, החשובים באמת.

הדברים החשובים אינם מתת אל, אלא ערכים שמגלמים את ידיעת האלוהים. הערכים הם החסד, המשפט והצדקה. אלה הדברים שבהם אלוהים חפץ מאתנו. אלה הדברים שהנביא דורש מאתנו.

זאת התורה כולה על רגל אחת. ואידך – פירושה היא. צא ולמד.

****

ירמיהו מבטא ניכור כלפי עמו, הוא רוצה לברוח מן העם; כמו אליהו - לברוח למדבר. "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים".

נעמי שמר הופכת את הביטוי על צירו – מביטוי של ניכור ובריחה, לביטוי של חיבור. "רציתי לחבק שם את כולם", היא אומרת על חיילי היאחזות הנח"ל בסיני, בהתפעלות ובהתרגשות, של מי שפגש בפינה "את ארץ ישראל הישנה, האבודה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת, ולא כדי לקחת". וגם הקורא והמאזין מתפעם יחד אתה. "הושיטה את ידה כדי לתת, ולא כדי לקחת", ובמילים אחרות: "חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ".

והיכן נעמי שמר מוצאת את ארץ ישראל האבודה הזאת? במקום אליו רוצה לברוח ירמיהו מעם ישראל. במדבר. שם, במדבר סיני, פוגשת נעמי שמר את עם ישראל במלוא יופיו. ובהתרגשותה, כאשר היא רוצה לחבק שם את כולם, היא רוצה ללחוש לפרצופים הנבוכים את מילותיו של ירמיהו: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים". המילים של הנתק והניכור הופכים למילים של חיבור וחיבוק.

ההיפוך שעשתה נעמי שמר, הוא תיקון גדול. התיקון הזה הוא גדולתה וגאונותה של נעמי שמר.

* 929