* לא משחק סך אפס - תרבות
אינה משחק סך אפס. כל השיח הפרנואידי, כאילו היפתחות לתרבות של יהדות המזרח פירושה
פגיעה בתרבות של יהדות אשכנז משוללת כל יסוד. אלו כלים שלובים - העשרת התרבות היהודית
ישראלית בשירת שלום שבזי לא תפגע בביאליק, אלא תחזק אותו. מאיפה צמחה הפחדנות התרבותית
הזאת?
* השורשים שלנו –
השורשים שלי הם בארץ ישראל, ורק בארץ ישראל. אולם מקורות היניקה התרבותיים שלי הם
בארץ ישראל, במרוקו, בפולין, בתימן, ברומניה, ברוסיה, באתיופיה, בעיראק, בגרמניה,
בארה"ב, בבוכרה ובכל מקום שבו חיו, פעלו ויצרו היהודים.
ההפרדה בין "אשכנזים" ו"מזרחים", "רוסים",
"מרוקאים" ו"תימנים" היא שריד אנכרוניסטי של הגלות; שריד חסר
תוחלת, כיוון שלא רק האידיאולוגיה הציונית מנצחת את הגלות; יותר מכך מנצחת אותה
האהבה, הזוגיות והמשפחה. בעוד דור או שניים, אף ילד לא יידע לענות על השאלה המוזרה
וההזויה מאיזו "עדה" הוא.
דורות רבים של יצירה תרבותית ב-70 גלויות, יצרו את המסד התרבותי המשותף
לכולנו; המסד של התרבות היהודית הישראלית. אין אלה שורשים נפרדים
ל"עדות" שונות, אלא כולם השורשים של כולנו. הפסיפס הזה הוא נכס תרבותי
עשיר ומגוון מאין כמותו. המגוון הוא היופי שבו. וראוי שנכיר, נוקיר ונשמר את הטוב
והיפה במסורות השונות, למען כולנו, למען עתידנו ועתידה של היהדות.
* ספג את הגזענות האפלה -
הפרסומאי אריה רוטנברג הוא גזען חשוך. מי שמדבר על המזרחים כנחותים מהמערביים, הוא
פשוט גזען, על פי כל קנה מידה. רוטנברג עורג על התרבות המערבית. אין ספק שהתרבות
המערבית הניבה הישגים אדירים, בספרות, במוסיקה, בהשכלה, במדע ובטכנולוגיה. אנו
(כולל ה"מזרחיים" בתוכנו) שותפים בתרבות הזאת. אולם לתרבות המערב יש גם
צדדים אפלים, שהמיטו על האנושות, ובעיקר על עמנו, את האסונות האיומים בהיסטוריה.
מצער מאוד, שמה שרוטנברג ספג מן התרבות הזאת, זה דווקא הצד האפל, שגורם לו לדבר על
עליונים מול נחותים. וכאשר גזען חשוך כזה מדבר בהערצה על הגרמנים, ומעלה על נס את
היותם "קפדנים, רציניים, מדויקים ומשכילים" – שערותיי סומרות.
* שיימינג למולי שפירא – אני
מאזין עשרות שנים לתכניתו של מולי שפירא "בילוי נעים". מולי חופשי מאוד
בשידור ומביע בגלוי את עמדותיו. אני יכול לקבוע באופן חד משמעי, שאין שחר לכל
ניסיון להדביק לו גזענות עדתית, אנטי מזרחית. ההיפך הוא הנכון – מולי שפירא הוא
אחד הראשונים שפתח את הדלת למוסיקה המזרחית, בוודאי בגל"צ, כאשר עוד הייתה
דחויה. מעולם לא שמעתי מפיו מילה מתנשאת על מזרחים.
אז אולי מישהו שמע אותו משמיע בדיחה עדתית לא מוצלחת. הוא מכחיש, וכיוון
שלא הייתי שם, איני יכול לשפוט מי דובר אמת. אבל לשפוט בנאדם על פי שיימינג בעקבות
איזו הלצה? זהו מקארתיזם לשמו.
ההשוואה של מולי שפירא לגידי אורשר, שכתב מיוזמתו פוסט נוטף גזענות
חשוכה, שנאה, התנשאות ובורות, היא השוואה נואלת ומכוערת.
* דרכו הייחודית של שולי רנד - אילו יוזמתו
של שר החינוך להעניק פרס מפעל חיים על תרומה לתרבות היהודית נועדה רק כדי להעניק
את הפרס לשולי רנד – די בכך כדי להצדיקה. כי אכן, תרומתו של רנד אדירה.
כמי שעוסק כל חיי בהתחדשות יהודית, בתרבות יהודית ישראלית, בחיבורים בין
חילונים ודתיים, גישתי היא שעל קו הרצף הדתי – חילוני, אי אפשר לבצע קיצורי דרך.
הדיאלוג צריך להיות עם הקרובים, לא עם הרחוקים. כבר למעלה מעשרים שנה אני מצוי
בדיאלוג עם הציונות הדתית, אך דיאלוג עם החרדים נראה לי כחסר סיכוי. תקוותי היא
שעצם הקירוב בין הזרמים, ישפיע על כל הספקטרום, גם על הרחוקים.
שולי רנד מוכיח, שזה לא חייב להיות כך. שניתן בהחלט לקיים דיאלוג תרבותי,
יצירתי ופורה גם עם חרדים – לא דיאלוג של מריבה, גם לא דיאלוג של "חיה ותן
לחיות", אלא דיאלוג של יצירה תרבותית משותפת. בניגוד לדור החוזרים בתשובה
כאורי זוהר ופופיק ארנון, שהתנתקו מן התרבות הישראלית ואף הפכו עוינים לה, שולי
רנד קשור אליה בעבותות, והוא חלק אינטגרלי ממנה כמות שהוא, כחרדי, עם האמונה, אורח
החיים והלבוש החרדי. הוא מנכיח באמצעות מוסיקת הרוק את אמונתו והקהל מקבל אותו
בזרועות פתוחות ובאהבה. העובדה שהוא בוחר להופיע בפני קהל מעורב, ללא קושי ובלי
הטפות, היא התנאי ההכרחי לכך, וכך גם כשרונו לסול מסילות אל לב הקהל על גווניו
השונים.
נכחתי בכמה מהופעותיו, ותמיד התפעלתי מנוכחותו הבימתית הכריזמטית, מקסמו
האישי ומההומור שלו. בשבוע שעבר כתבתי כאן על המופע הנהדר שלו בשירי מאיר אריאל.
עצם בחירתו לשיר מאיר אריאל ולקיים דיאלוג עמו, ובאמצעותו עם הקהל, מבטאת את מהותו
ותרומתו לחברה הישראלית ולתרבות הישראלית.
שולי רנד ראוי מאוד לפרס. הענקת הפרס לשולי רנד, קבעה רף גבוה מאוד לכלות
ולחתנים הבאים.
* מסה של שטיפת מוח – לא כל
המאמרים ב"הארץ" הם אנטי ישראליים ואנטי ציוניים, אולם המסה של מאמרים רבים
כאלה מידי יום ביומו יוצרת אפקט של שטיפת מוח אנטי ישראלית ואנטי ציונית קיצונית.
הנה, למשל, יום אופייני אחד, יום ראשון השבוע. מאמר של עמירה הס המציג את מלחמת
לבנון השניה ואת "צוק איתן" כפשעי מלחמה נוראים ואיומים, את הטרור
כמימוש זכותם של הפלשתינאים להיאבק בכיבוש ולהתגונן והאשמת העולם ששותק. מאמר של
גדעון לוי התומך בפעולה נגד ישראל בעולם ומסביר שזאת הדרך היחידה להיאבק ומשווה את
ישראל לאפרטהייד בדרום אפריקה. מאמר של טל ניב המתגוללת בארסיות וגסות בפרופ'
כרמי, נשיאת אוניברסיטת ב"ג על שמנעה חלוקת פרס ל"שוברים שתיקה"
(רק לחשוב על האבסורד, שאוניברסיטה הנקראת על שמו של מייסד מדינת ישראל תעניק פרס
ללוחמים בעולם נגד מדינת ישראל) ורוגל אלפר יוצא נגד ה"ביביזם", כפי
שהוא מגדיר את האידיאולוגיה של הקונצנזוס הישראלי.
המאמר שלו מעיד על האידיאולוגיה של הדבוקה כולה. לטענתו,
ה"ביביזם", כלומר האידיאולוגיה הישראלית, מבוסס בעיקר על השואה, על
הפחדה מפני השואה שהייתה וזו שבדרך. מי שקורא בעיון את מאמרו של אלפר, יכול להבין
מה גורם לאנשים כאחמדיניג'אד להיות מכחישי השואה. הגורם לכך הוא הנראטיב על פיו
מדינת ישראל קיימת בשל השואה. הכוונה של אותם מכחישים, היא לבטל את הצדקת קיומה של
ישראל, כביכול – השואה, ובכך לבטל מן הסתם את עצם קיומה.
וכך כותב אלפר. "בגלל שהשואה נמצאת בהפוגה בלבד, מזדהים היהודים בישראל
קודם כל ומעל לכל כיהודים, לא ישראלים. הם לא חלק מהאומה הישראלית, ש–20% ממנה הם ערבים,
אלא חלק מהאומה היהודית בתפוצות".
מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. הציונות קדמה לשואה. מגילת
העצמאות מיטיבה להבהיר את מהות קיומה של מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה
יהודית בארץ ישראל, שקמה בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית. מדינה יהודית – כלומר מדינתו
של העם היהודי. הזכות הטבעית, היא זכותו של כל עם להגדרה עצמית במדינה ריבונית
במולדתו. מי ששולל זכות זו מהעם היהודי הוא גזען אנטישמי. הזכות ההיסטורית, היא
זכותו של העם היהודי על א"י. מגילת העצמאות סוקרת את הזכות הזאת, בסעיפיה,
שהראשון שבהם נפתח במילים "בא"י קם העם היהודי". רק בסעיף 7 מוזכרת
השואה, ולא כהצדקת הציונות, אלא כהוכחה למשמעות של העדר ריבונות יהודית. כלומר,
השואה אינה ההצדקה, אם כי היא הוכיחה את צדקת הציונות.
נתניהו עוד לא נולד, כאשר כך הוגדרה המדינה. ישראל מלכתחילה הוגדרה
ונועדה להיות מדינתו של העם היהודי, שבה נהנים כל תושביה מזכויות מלאות, כפרטים.
הרעיון של רוגל אלפר, שישראל תתנתק מן העם היהודי בעולם ובמקום זה תמציא איזה עם
ישראלי הכולל את ערביי הארץ (שבצדק, כלל אינם חפצים בכך) הוא רעיון הזוי ומטורף.
אין עם ישראלי כזה, לא היה עם ישראלי כזה וגם לא יהיה עם ישראלי כזה. זהו עם מומצא
בידי מי שמחפש כל דרך וכל תירוץ לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.
* אומה ישראלית – אומה ישראלית
במובן שעליה מדבר רוגל אלפר, כלומר התנתקות מן העם היהודי בגולה והתכת היהודים
והערבים בארץ לאיזו עיסה נטולת טעם, ריח וצבע, לא קיימת ולא תהיה קיימת. אבל יש
דבר כזה אומה ישראלית – עם ישראל. מהו עם ישראל? העם היהודי. האומה הישראלית
והאומה היהודית חד הן. מדינת ישראל היא מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם
ישראל, כלומר מדינתו של העם היהודי.
* משפט אזריה - בבית המשפט
מתקיים הליך פלילי, שבו סניגורי הנאשם ימצו כל דרך לעורר בקרב השופטים ספק סביר כדי
להמעיט בחומרת מעשיו של מרשם. וזה בסדר. זו מהותו של משפט, זו מהותה של סניגוריה, אין
עם זה בעיה.
מה שמעניין אינו השאלה המשפטית, הפלילית, אלא הערכית, המוסרית; שאלת דמותו
של צה"ל, שאלת מוסר הלחימה של צה"ל, שאלת טוהר הנשק, שאלת המשמעת המבצעית.
השאלה מהי גבורה של לוחם, מהן אמות המידה של לוחם. השאלה הזאת נשפטת בראש ובראשונה
בתחקיר המבצעי. תוצאות התחקיר המבצעי חד משמעיות – מדובר בחייל שסרח.
* אין להם גבולות – מסע
הטירוף של התמיכה באזריה, שמשמעותו – הפיכת צה"ל לכנופיה, אינו יודע גבולות.
תומכיו מסיתים נגד חבריו לנשק, נגד מפקדיו הזוטרים והבכירים, נגד צמרת צה"ל,
נגד מערכת המשפט הצה"לית; יוצרים דה-לגיטימציה בדיעבד לתחקיר המבצעי
ודה-לגיטימציה מראש למשפט. אין להם גבולות.
מה הם רוצים, להחיל על ישראל את נורמות "האביב" הערבי? אם נאבד
את עליונותנו המוסרית, נישאר רק בנחיתותנו המספרית. אם צה"ל יהפוך לכנופיה,
שגיבוריה אינם קהלני, דוד שפירא ורועי קליין אלא אזריה, הוא יהיה לצבא מובס.
* גיבור אמתי - בגלריית
הגיבורים שהזכרתי, ציינתי את שמו של דוד שפירא. ב-6 במרץ 2008 חדר מחבל לישיבת מרכז
הרב, והחל לטבוח בתלמידים. הוא הספיק לרצוח שמונה תלמידים, מתוכם חמישה נערים מישיבת
ירושלים לצעירים. סרן דוד שפירא, קצין צנחנים צעיר, בוגר הישיבה, שהה אותה שעה בביתו,
בקרבת מקום. כששמע את היריות, נטל את נשקו האישי ושתי מחסניות ורץ לישיבה. השוטרים
בכניסה ניסו לעצור בעדו: "אתה בלי אפוד קרמי, בלי מיגון". דוד לא היסס לרגע.
הוא פרץ לישיבה, שאותה הכיר כאת כף ידו. הוא זיהה על פי רעש היריות את המקום שבו נמצא
המחבל. הוא חתר למגע, הגיע לטווח הסתערות מהמחבל, ירה בו והרגו ועצר את מסע ההרג. על
אומץ לבו, תושייתו, חתירתו למגע והביצוע המושלם, קיבל שפירא את צל"ש אלוף הפיקוד.
שפירא נשאר בצה"ל, ועד לאחרונה שירת כמג"ד בחטיבת "כפיר".
הוא היה המג"ד של אלאור אזריה. סא"ל דוד שפירא אחראי על התחקיר המבצעי, שבו
נקבע חד משמעית שאזריה פעל בניגוד לפקודות, בניגוד לחוק ובניגוד לערכי צה"ל; תחקיר
שבעקבותיו הוא נשלח לחקירה פלילית. שפירא העיד השבוע עדות אמת במשפטו של אזריה,
ולכן הוא צפוי עכשיו למסע שיימינג, כמו המ"פ... המח"ט...
הרמטכ"ל... שר הביטחון.
בידינו הבחירה – איזה צבא אנחנו רוצים, צבא בדמותו של דוד שפירא או צבא בדמותו
של "החייל היורה"? על דמותו של מי מהם נחנך את חיילי צה"ל, את ילדינו?
* "אישה יפת תואר" – מינויו
של הרב קרים לרבצ"ר העלה לדיון דברים שכתב בעבר, בסוגיית "אישה יפת
תואר". הכותרות מספרות על כך שהרב קרים התיר אונס נשות אויב במלחמה. צריך
לדעת מה הוא באמת אמר או כתב, האם התיר או שהשיב על שאלה אקדמית באשר למה שכתוב
בתורה והדבר בוודאי יתברר במים הקרובים. ברור שאם כתב דברים שבאמת ניתן להבין ממנו
שיש היתר לכך, יש לפסול את המינוי. ומכל מקום, הצו "חכמים, היזהרו
בדבריכם", מחייב את הרב, גם כאשר הוא מתאר צו שאינו רלוונטי בימינו, ומנוגד
למוסר של ימינו, לומר זאת באופן שלא יוכל להשתמע לשני פנים. אולם חשוב לדעת שגם על
פי התורה, אין היתר לאונס. וכדאי להכיר את המקור.
פסקה מתוך מאמרי היומי במיזם 929 על פרק כא בספר "דברים",
הוקדשה לפרשת "אישה יפת תואר". בדבריי אז התייחסתי ברמז גם לציטוטים
המעורפלים של הרב קרים:
סוגיה מקוממת נוספת היא זו: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ,
וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה
אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ
בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת
שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ
יֶרַח יָמִים. וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.
וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה
בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".
מקומם. התייחסות לאישה כאל שלל. "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ"
בלי לבחון אפילו את האפשרות האם היא חפצה בך. נורא ואיום.
יחד עם זאת, אני מציע לא לקרוא זאת קריאה אנכרוניסטית, אלא על רקע הנורמות
של התקופה. כן, באותה תקופה האישה נחשבה, בכל העולם, רכוש של הגבר. ו"בימים ההם",
במלחמה, אונס נשות האויב היה נורמה מקובלת, מובנת מאליה, חוק טבע. ואישה שנאנסה – אסורה
לכל חייה. חוק הטבע הזה הוא נקודת המוצא של המצווה האמורה. למעשה, באה התורה להטיל
מגבלות חמורות על "חוק הטבע" הזה.
היא אינה מתירה אונס, אלא נשיאת האישה היפה לאישה. כבר המגבלה הזאת, תצמצם
מאוד את מקרי האונס, למינימום. ובאשר לאותה אישה – הלוחם החושק בה מצווה לאפשר לה להתאבל
במשך חודש, בטרם יורשה לקיים אתה יחסי מין. יש בכך מסר של התחשבות בה וברגשותיה כאדם
וכאישה. זאת, בתקווה שבמשך הזמן, לאחר שוך הקרבות, לאחר שחזר לביתו ולשגרה, יחזור בו
מרצונו ומכוונתו. ואם אכן יחזור בו, בניגוד מוחלט ל"חוק הטבע" של עידן העבדות,
אסור לו למכור אותה לשפחה או לזנות, אלא עליו לשחרר אותה. בנורמות של התקופה, זהו חוק
הומאני מאוד.
בנורמות של ימינו, זה חוק מזעזע, נורא ואיום. דבקות פונדמנטליסטית בחוק הזה
היא אפשרות בלתי נסבלת. אולם רוח החוק הזה, היא התביעה מעצמנו להיות תמיד יותר אנושיים,
יותר מוסריים, ביחס שלנו לאויב, מן הנורמות של הסביבה ושל התקופה.
ואכן, כזו היא המציאות. אני יודע, שיש חוגים שאוהבים ללעוג לביטוי "צה"ל
הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם", המאוס בעיניהם כמו הביטוי "ישראל היא הדמוקרטיה
היחידה במזרח התיכון". אבל אם נעדיף את האמת על התעמולה – האקסיומות הללו נכונות.
אינני רוצה להשוות, חלילה, את הנורמות של צה"ל לנורמות של המזרח התיכון.
אנו רואים את הנעשה סביבנו, וברור שהנורמות הללו אינן בנות השוואה. אבל גם אם נשווה
את צה"ל לצבאות של מדינות דמוקרטיות, שאינם לוחמים סמוך לגבולם על הגנת מדינתם
וחיי אזרחיה, אלא במרחק רב מגבולם – כמו כוחות נאט"ו שלחמו בבוסניה, בעיראק או
באפגניסטן – כל השוואה כזו מוכיחה שאף צבא אינו מתקרב לנורמות ההומניסטיות של צה"ל,
לניסיון למזער ככל הניתן את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית של האויב, למרות העובדה שהאויב
מנצל זאת לרעה בהפכו את אזרחיו למגן אנושי, וגם במחיר כבד של חיי חיילי צה"ל.
הכנסתי למירכאות את המילים "בימים ההם", לביטוי הנורמה המאפשרת
אונס נשות האויב. הרי זה קורה בימינו, סביבנו, כאשר האונס הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה
בין שיעים לסונים במזרח התיכון, בין שליטים למורדים, והוא נחשב לאקט לוחמתי לגיטימי
בעיני הצדדים. אך האם לא כך היה גם בצבאות של המדינות הדמוקרטיות במלחמת העולם השניה?
נכון, צבאות המערב לא גייסו שפחות מין כמו צבא יפן, אך מקרי האונס של נשים גרמניות
לאחר כיבוש גרמניה, היו חזון נפרץ.
וגם בכך, צה"ל היה ונותר מופת של נורמות מוסריות אחרות. עובדה זו היא
לצנינים בידי תעשיית השקר האנטי ישראלית. מה עושים?
אחד המסמכים המעוותים ביותר בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא "מחקר"
שכתבה במסגרת לימודיה לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א
ניצן טל, שכותרתו: "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתינאי".
ב"מחקר" מנסה ניצן להסביר את התופעה הייחודית לצה"ל – חייליו אינם אונסים
את נשות האויב במלחמה. ומה הייתה מסקנתה? שהסיבה לכך היא ... גזענות. הפלשתינאים עברו
תהליך כה קיצוני של דה-הומניזציה בעינינו, עד כדי כך שאיננו רואים בהם בני אדם, ואיך
אפשר לאנוס את מי שאינה אנושית?
מדהים. אך מה שמדהים אף יותר, הוא שאורי אבנרי אימץ את ה"תאוריה"
הזו. באוטוביוגרפיה שלו "אופטימי", הוא מספר שחיילי צה"ל לא אנסו נשים
ערביות, ומספק אותו "הסבר": "האמת היא שבכל המלחמה לא שמעתי ולו על
מקרה אחד של אונס. יש הטוענים שהיו במקומות אחרים. אצלנו, על כל פנים, זה נראה בלתי
אפשרי. לאו דווקא מטעמי מוסר, אלא מטעמים של בוז גזעני. הגברים והנשים בכפרים הערביים
נחשבו מלוכלכים" (ע' 232).
איזה גזענים אנחנו. לא כמו הערבים שביצעו את הטבח בחברון בתרפ"ט, שהיו
הומאניסטים, אוהבי אדם, שוחרי שלום, מאמינים באחוות עמים, באהבה ללא גבולות, בשוויון
ערך האדם, ולכן ביצעו מעשי אונס אכזריים. וכמוהם עורכי הפוגרומים ביהודים ברוסיה, כמתואר
בשירו של ביאליק "בעיר ההריגה". וכמוהם צבאות כובשים לאורך ההיסטוריה. וכך
צבא יפן שחטף אלפי סיניות להיות שפחות מין לשירות חייליו. וכך הצבא הסובייטי שאִפְשר
ללוחמיו לאנוס אלפי נשים גרמניות במלחמת העולם השניה. הנאצים, כידוע, סלדו מגזענות,
ולכן הם אנסו נשים יהודיות, ביצעו בהן התעללות מינית, כפו על רבות מהן לשרתם כשפחות
מין.
כל אלה לא היו גזענים, ומן הראוי שצה"ל הגזען ייקח מהם דוגמה ויתקן את
דרכיו.
ואם אי אפשר להצביע על צה"ל כצבא שחייליו אונסים נשות אויב, אפשר למצוא
פתרון אחר; אפשר לחגוג על איזה ציטוט נידח של רב נידח, שכתב את דברי הפיגולים הנתעבים
הבאים: "ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את
היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל". למיטב הבנתי, אפילו הדברים הנתעבים
הללו נכתבו כהלכה ואין מורין בה. אבל אם אפשר לחגוג עליהם ולהצביע עליהם כ"הוכחה"
למשהו, כנראה שגם זה יצר לאו בר כיבוש.
* למה חוק העמותות חיוני - לגמרי
במקרה, יום לאחר קבלת חוק העמותות, התפרסם דו"ח חמור של הסנט, על כך שכספים אמריקאיים
שעברו לארגון One Voice מצאו את דרכם לארגון V15.
גם לתפיסת האמריקאים, מדובר באירוע חמור; בהתערבות בוטה בבחירות הדמוקרטיות
במדינה זרה. לכאורה, כל עוד מדובר רק ב- The Voice העברת הכספים היא לגיטימית.
זאת הטעות, או שמא ההיתממות של המדינות התורמות; זאת ההיתממות של הארגונים
הנתרמים ותומכיהם. הטענה כאילו מדובר בארגוני זכויות אדם ושלום, ולכן התרומה להם לגיטימית, מנותקת מן המציאות. מדובר בארגונים פוליטיים
מובהקים, הנאבקים בסוגיות השנויות ביותר במחלוקת פוליטית – שעליה מתנהלות הבחירות.
זהו הליך ישראלי דמוקרטי פנימי, ועל ידידותינו הדמוקרטיות לכבד זאת.
* התערבות תחת התערבות - אם
ממשלת גרמניה (לדוגמה) מממנת ארגונים פוליטיים הפועלים נגד הממשלה הנבחרת של
ישראל, על ממשלת ישראל למצוא כמה ארגוני איכות הסביבה וזכויות בעלי חיים הנאבקים
נגד ממשלת גרמניה ולממן אותם. פעולה זאת תפסיק באחת את ההתערבות של גרמניה
בפוליטיקה הישראלית הפנימית.
* הישראלי המכוער – אורה הרצוג
הקימה לפני 47 שנים את המועצה לארץ ישראל יפה, ועד היום, בגיל 92, היא נשיאת
הארגון. מה היא חושבת, כאשר בנה מנבל את פיו כמו הישראלי המכוער בהתגלמותו, ומאשים
את הממשלה אליה הוא זוחל ב"ניצני פשיזם"? היא לא שולחת אותו לשטוף את
הפה במים וסבון?
* שמח להודות בטעותי – תקפתי
את מינויו של דני דנון לשגריר ישראל באו"ם. סברתי שזו טעות לשלוח דווקא את
השר הקיצוני ביותר בממשלה, דווקא לזירה הזאת. כתבתי, בין השאר: "האם מי שבהיותו
סגן שר הביטחון (!) בעיצומה של מלחמה (!) תקף את הממשלה על אופן ניהול המלחמה בהתלהמות
דמגוגית, עד שראש הממשלה נאלץ לפטר אותו מתפקידו, הוא באמת האיש הראוי לייצג את ישראל
באו"ם? אני מבין את רצונו של נתניהו לא לראות מדי שבוע את דנון בישיבת הממשלה,
אבל... קצת שיקול דעת".
היום, כעבור כמעט שנה, אני שמח להודות בטעותי. דנון מתגלה כשגריר מצוין, ומוכיח
כישורים דיפלומטיים בולטים. הוא הצליח לנחול הישגים מרשימים, בגוף הזה, שבדרך כלל
הוא עויין את ישראל, בשל הרוב האוטומטי נגדה. הישג ראשון הוא מינויו בשנית של פרופ' שני,
דיקאן הפקולטה למשפטים בירושלים לוועדת המשנה
של האו"ם לזכויות אדם פוליטיות ואזרחיות בז'נבה. ההישג השני מרשים עוד יותר –
דנון נבחר לעמוד בראש ועדת המשפט של האו"ם, אחת הוועדות הקבועות והחשובות
ביותר של העצרת, העוסקת בסוגיות בינלאומיות מורכבות. דנון נבחר על אף מאבק של
מדינות ערב ואיראן למנוע את בחירתו.
איתמר אייכנר דיווח ב"ידיעות אחרונות" שכעת פועל דנון במרץ
להשיג את ההישג הגדול מכולם – מושב במועצת הביטחון של האו"ם. הוא בהחלט ראוי
לתשבחות, ודווקא כיוון שהבעתי התנגדות למינוי, אני שמח לחזור בי.
* המצפון של העולם – בהספדו
המרגש על אלי ויזל, היטיב ברק אומבה להגדיר אותו, את אישיותו ואת מפעל חייו:
"הוא היה המצפון של העולם". אכן.
ובתור המצפון של העולם, מאבקו האחרון היה נגד הסכם הגרעין עם איראן, עליו
חתם אובמה. הוא ניהל מאבק תקיף ואף ליווה את נתניהו לנאומו בנדון בפני בתי
הנבחרים.
זו מורשתו המצפונית של מצפון העולם.
* אתר ארכיאולוגי חשוב במרכז הגולן - סמוך למושב
נטור, שבמרכז הגולן, נמצא אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים ביותר שנמצאו
בא"י – עין קשתות, אום אל-קנאטיר, ועיקרו בית הכנסת המפואר שנמצא בשלבי שחזור
מתקדמים. האתר הזה כבר מוכר לציבור הרחב והוא אינו ידוע רק בעולם שוחרי
הארכיאולוגיה.
מה שפחות מוכר, הוא אתר אחר, שנמצא כעת בחפירות, 2 ק"מ משם, אף הוא
סמוך לכביש הגישה לנטור, אתר מג'דוליה. האתר הזה הרבה פחות מרשים, אך לא פחות חשוב
מבחינה מחקרית.
הגולן הוא האזור הצפוף ביותר בא"י באתרים ארכיאולוגיים יהודיים ובתי
כנסת מתקופת המשנה והתלמוד (התקופה הביזנטית). כל בתי הכנסת שהתגלו בו, זולת גמלא,
הם מתקופה זו, עם הארכיטקטורה של התקופה. גם אם היה במקום יישוב יהודי בתקופת בית
שני, הוא קבור מתחת לאתר המאוחר יותר. על רוב האתרים קמו גם יישובים סוריים.
הייחודי במג'דוליה, הוא היותו האתר היהודי הכפרי היחיד מתקופת בית שני
(התקופה הרומית), שלא הוקם עליו דבר מאז ועד היום. יש לנו אתרים עירוניים מהתקופה –
סוסיתא וגמלא, אך אין אף אתר כפרי. ייחודיותו זו של האתר, היא המקנה לו חשיבות רבה
כל כך, בחקר התקופה. במקום נתגלו שרידי בית כנסת, בית בד ובית יוצר לכלי קרמיקה.
ביום א' השבוע התגלה בו מטבע מהתקופה הסלווקית, מהמאה ה-2 לפנה"ס, תקופה
קדומה יותר ממה שהמחקר תיארך עד כה את המקום (מהמאה הראשונה לפנה"ס עד ראשית
המאה הרביעית).
את החפירה מנהל ד"ר מיכאל אזבנד, בעצמו חבר מושב נטור. החפירה היא
מטעם אוניברסיטת חיפה, בשיתוף עם מכון שמיר למחקר (המכון לחקר הגולן), וכולה נעשית
בידי אנשי הגולן, רובם ככולם בהתנדבות, ובהם ילדים ונוער, חניכי חוג לסיירות
בהדרכתו של שרון חסדאי מקדמת צבי.
* קפיצת דרך - טיסה של
שעה ורבע משדה התעופה של רודוס לנתב"ג - קפיצת דרך מן המאה העשרים למאה ה-21.
* ביד הלשון
שלוש רגלים – סוכות,
פסח ושבועות נקראים שָׁלוֹשׁ רְגָלִים. מה פירוש רְגָלִים?
בפרשת השבוע, פרשת "בלק", מופיע הפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו
מַלְאַךְ יְהוָה: עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי
יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן, וַתֵּט
לְפָנַי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים".
שָׁלוֹשׁ רְגָלִים = שלוש פעמים. רֶגֶל = פעם.
בשלושת החגים הללו מצווים בני ישראל לעלות לרגל לבית המקדש. שלוש פעמים
בשנה. שלוש רגלים בשנה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
