הבלוג של אורי הייטנר

הסערה סביב מינויו של הרב קרים לרב הצבאי הראשי, מתמקדת בתשובה שהשיב לשאלה בדבר התקפות בימינו של סוגיית "אישה יפת תואר". הרב נשאל האם מותר לחייל צה"ל לאנוס במלחמה.

הכותרת הסנסציונית ב"ידיעות האחרונות" לפיה השיב הרב שמותר לאנוס במלחמה, היא שקר ועלילה. לא זו בלבד שהוא לא השיב כך, אלא שגם התורה, בסוגיית "אישה יפת תואר", אינה מתירה זאת. ההיפך הוא הנכון – בעידן שבו אונס וחטיפה של נשים במלחמה הייתה מעין חוק טבע, התורה הציבה סייגים על סייגים ומגבלות רבות, שהפכו את המעשה לכמעט בלתי אפשרי. האונס בוודאי שלא הותר, ועל לקיחתה לאישה הוגבלו מגבלות רבות.

מה אנו יכולים להסיק מכך לימינו?

בדומה לחוקי עבד עברי, ל"אישה סוטה" ועוד, מדובר בחוקים שבנורמות של החברה הדמוקרטית בימינו הם איומים ונוראים. בנורמות התקופה, הם שיא הקדמה והתמודדות עם עוולות החברה. מה שראוי לקחת מעיסוק בסוגיות אלו; מה שאני לוקח מהן כאשר אני לומד אותן, מלמד אותן, דורש וכותב עליהן, הוא את המסר שעלינו להיות תמיד מופת של מוסר לעומת נורמות התקופה. להיות תמיד החלוץ המוסרי לפני המחנה. ובנושא המדובר – בתחום מוסר הלחימה. ואכן, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, וזו לא מליצה, זו עובדה חד משמעית.

אולם יש דרך אחרת להתמודד עם אותן סוגיות – הדרך הפונדמנטליסטית. כך כתוב, אי אפשר להתווכח עם הכתוב ועלינו למצוא מיני צידוקים. למרבה הצער, זו הייתה דרכו של הרב קרים בתשובתו. הוא דן בה בכובד ראש הלכתי אקדמי, מבלי שיפתח בראש ובראשונה בהבהרה למי ששאל שאלה אקטואלית – המצווה כמות שהיא אינה רלוונטית לימינו והיא מנוגדת למוסר שלנו. ובדיון ההלכתי האקדמי, הוא תירץ והסביר ופירש והצדיק.

תשובתו לשאלה זו, כמו תשובותיו לשאלות אחרות ואמירות שלו בעד סירוב פקודה, בעד הדרת נשים, אמירות הומופוביות קיצוניות ועוד מעידות עליו שאין הוא ראוי לשאת בתפקיד של מדריך רוחני בצה"ל; ערכיו מנוגדים לערכי צה"ל, פרשנותו הפונדמנטליסטית ליהדות היא בלתי נסבלת ולכן אינו ראוי לתפקידו.

****

את הגישה הפונדמנטליסטית ביהדות ייצגה הכת הקראית, שדבקה בתורה שבכתב כלשונה. את החלופה לפונדמנטליזם הציגו חז"ל, מנהיגי הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות – הן בהלכה והן בתפיסה האמונית; רפורמה שבזכותה היהדות לא נכחדה והעם היהודי המשיך להתקיים גם אחרי החורבן, בניגוד לכל שאר העמים. יש המקדשים באופן פונדמנטליסטי את התורה שבע"פ – מפעלם של חז"ל. גישתם מנוגדת לגישת חז"ל. גישת חז"ל היא של הלכה מתפתחת ומתאימה עצמה לרוח הזמן ולמוסר המשתנה. כך פורשה הלכה תורנית חד משמעית של "עין תחת עין, שן תחת שן" לתשלום פיצויים כספיים והדוגמאות רבות.

את התשובה הניצחת לפונדמנטליזם נתן רבי יהושע בפרשת "תנורו של עכנאי". בוויכוח הלכתי בין חכמים לרבי אליעזר בסוגיה של קדושה וטהרה של כלים, שאינה רלוונטית היום, השמיע רבי יהושע את המסר הרלוונטי ביותר לדורות: "לא בשמים היא". בעוד רבי אליעזר הסתמך על נסים שמימיים כהוכחה לצדקתו, פסל רבי יהושע את הדרך הזאת, אמר שאין משמעות להתערבות שמימית בדיון הלכתי בימינו (בימיו, אך הדברים נכונים לכל תקופה), כי לא בשמים היא, כמאמר פסוק מספר "דברים". משמעות הפסוק המקורי היא שמצוות התורה אינן מעבר להשגת בני אנוש, וניתן להבינן ולקיימן. הפרשנות היצירתית של רבי יהושע, הייתה שהתורה ניתנה לנו פעם אחת, ומכאן אל לשמים להתערב. תפקידנו להתאים אותה לחיים האמתיים, כאן על פני האדמה, וההכרעה היא אנושית, דמוקרטית, "אחרי רבים להטות". ובעוד רבי יהושע מבהיר ש"אין אנו משגיחין בבת קול", באופן פרדוקסלי המדרש מסתיים דווקא במעין בת קול – בהתגלות של אליהו שסיפר, שכאשר אלוהים שמע את הדברים הוא חייך לעצמו ואמר: "ניצחוני בניי, ניצחוני בניי", וכך ניתנה גם גושפנקה אלוהית לגישת הרפורמה החז"לית: לא בשמים היא.

****

"לא בשמים היא" הוא שמו של תקליט (כן, כן, כך אני מתעקש לקרוא גם לדיסקים) חדש, תקליט הבכורה של בני איתן ממושב יונתן. שם התקליט אינו מקרי. לא בכדי בני בחר דווקא בשיר הנושא את הכותרת הזאת כשיר הנושא של התקליט, כפי שלא במקרה הוא הכתיר כך את אחד משיריו, כפי שלא במקרה הוא בחר להקדיש שיר לפרשת תנורו של עכנאי. כיוון שבחירתו היהודית של בני איתן אינה פונדמנטליסטית כי אם חז"לית; גישת "לא בשמים היא".

שמו המלא של השיר הוא "לא בשמים היא (שיר כאב יהודי)", ודומני שלא בכדי מרמז בני במילים "שיר כאב" למאיר אריאל, אחד ממקורות ההשראה של יצירתו, שאף הוא התמודד כאן על פני האדמה, בפרשנות יוצרת ויצירתית למה שקיבלנו משמים.

בשיר, מתאר בני איתן בשפתנו את פרשת "תנורו של עכנאי" ומשליך ממנה לאופן שבו הוא, כיהודי דתי, תופס את היהדות ואת האופן שבו עלינו לחיות אותו ולהחיות אותה.

אז קם רבי יהושע על רגליו

ואמר - לא בשמים היא

בהר סיני הוריד משה תורה ממרומים

הוריד אותה לכאן אל האדמה

שיכריעו בה בני האדם

וכתוב בה: "אחרי רבים להטות"

דעת הרוב קובעת תמיד

גם אם האמת נמצאת בדעת היחיד

גם אם יוכיח דבריו במופתים ואותות

עדיין ותמיד - אחרי רבים להטות

התורה הרי מתקיימת על הארץ

לא בשמים ובטח שלא בעל-טבעי

עבודתנו בעולם היא חיפוש האמת

בשכל ובכלים שיש לנו כאן

החיפוש האין-סופי הזה הוא עבודת ה'

אלה דברי אמת, יפים ונכונים, והם יפים ונכונים כפליים בלחנו הרוקי-פולקי של בני והם יפים ונכונים שבעתיים בקולו הערב, שאנו מכירים מזה שנים מחבורת הזמר "קול ברמה". בני כתב והלחין רבים משירי הגולן שהיו פס הקול של מאבקנו בשנות ה-90, וכעת הוא עולה מדרגה, לעיסוק בסוגיות אמוניות ופילוסופיות, של חיבור בין ארץ לשמים; והרי אין דרך אמתית לגעת בשמים, אלא בהורדתם אלינו ותרגומם לחיים האמתיים כאן, על פני האדמה, במונחים של ימינו, באמצעות פרשנות יצירתית.

בני איתן הוא בן כיתתו של הרב קרים בישיבה התיכונית "נחלים". הוא אינו רב, הוא אינו נדרש להשיב על שאלות הלכתיות, הזקן שלו קטן בהרבה משל הרב ובמשך עשרות שנים גלש מראשו קוקו גדול. איני בטוח שבני יאהב את ההשוואה שאני עורך בין שני בְּנֵי הכיתה. בעצם, אני בטוח שהוא לא יאהב אותה ומן הסתם יכעס עליי. אך גם אני דבק באמת שלי. בעיניי, היהדות שמסמל בני איתן היא ניגודה של היהדות שמסמל הרב קרים. מול הפונדמנטליזם של הרב קרים, מציב בני איתן יהדות, המבטאת התמודדות אמת, השואלת שאלות ומנסה לתת תשובות אמת; יהדות הנושאת פניה לעתיד, וסופה להתקיים.

****

גם רחל המשוררת התכתבה עם "לא בשמים היא".

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

 עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

 הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

 לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

 בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

 שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

השיר הזה אומץ כמעט כהמנון בפי חלוצי תנועת העבודה הציונית. הם ראו במאמץ המשותף של אלף זרועות לגול את האבן מפי הבאר, את החלופה האקטיביסטית להמתנה הפאסיבית לגאולה נסית. "מעיינות האורות הגנוזים גלינו", כמאמר המשורר אהרון זאב – האור הגנוז מייצג את הגאולה, והמהפכה הציונית היא האומץ לגול את האבן מפי הבאר, ולא להמתין למשיח שיגאל אותנו. כי לא בשמים היא, לא בעבים מעל, אלא כאן, על פני אדמה. אנו הציונים נושאים באחריות על עתיד העם היהודי. "לא ערפילי מחר" – איננו מצפים לנסים ולגאולה משיחית, על טבעית. את הגאולה אנו מביאים בעצמנו, באלף זרועות, ואיננו ממתינים למחר – היום, "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן". איננו בורחים מאחריות ולא משאירים את המעשה הציוני לדורות הבאים – ניתנה לנו אחריות על "הקדנציה שלנו"; "לרוות את היום הזה, הקצר, האחד". ואת היום הזה לא נרווה בחלומות גאולה תוך ישיבה בגולה, אלא במאמץ אדירים "על פני אדמתנו כאן".

בני איתן מממש בבחירותיו בחיים את היום המומש... האיתן. הוא בחר להתיישב בגולן, הוא בחר לחיות חיי חקלאי, הוא בוחר כבר כמעט 40 שנה להשכים מידי יום לעבודת האדמה, לצד עיסוקיו בכתיבה ובמוסיקה. בכתיבתו, כמו בעבודתו החקלאית, הוא מממש ביד, ביום המוצק, החם, האיתן, את מה שלא בשמים היא, אלא כאן, על פני אדמה.

****

יצירתו של בני איתן היא יצירה גולנית, השואבת את עומקה מעומק חייו בגולן, מעומק חיינו בגולן. זו יצירה גולנית, שנעשתה בידי תושב הגולן, מתוך ההוויה הגולנית, בשיתוף עם תושבי הגולן – עם שימי בן זקן המנהל המוסיקלי, עם אירית ישראלי המלווה בקלידים, עם בית ההפקות "פאוזה" בכפר חרוב.

זו יצירה יפה, מעניינת, עמוקה, נעימה לאוזן ובה בעת מעוררת מחשבה וסיעור מוחות. קיומה בפועל מותנה בהצלחת מיזם גיוס ההמונים בקמפיין "הדסטארט". את, אתה ואני נבטיח את היכולת לתת תוקף מעשי ליצירה היפה הזאת, באמצעות תמיכה במיזם. כל שעלינו לעשות (ואני, כמובן, כבר עשיתי זאת), הוא לגגל "הדסטארט של בני איתן", לקרוא, להאזין ולתמוך. וכך, גם אנו נהיה שותפים ליצירה.

****

אסיים בשיר נוסף, שבעיניי מלמד אותנו מהי דרכו של בני איתן ביהדות; שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

בשירו "משמר היוצא" מצטט בני את הברכה שמחליפים ביניהם משמרות הכוהנים בבית המקדש:

מי ששִיכן את שמו בבית הזה

הוא ישכין ביניכם

אהבה וְאחֲווה וְשלום וְרעות.

* "שישי בגולן"