הבלוג של אורי הייטנר

ירמיהו ממשיך לייסר את עם ישראל, להטיח בו ביקורת אכזרית ולהציג בפניו את החזות הקשה של החורבן – חורבן אכזרי, חורבן חסר אבחנה, עונש כבד ללא דרכי מילוט ותשובה. איך הוא מסוגל לומר את הדברים הקשים הללו, לתאר את התיאורים הפלסטיים של החורבן?

אך מה לנו כי נלין על ירמיהו? הוא לא בחר בשליחותו, הוא לא רצה בשליחותו, הוא ניסה להימלט ממנה – היא נכפתה עליו. ושליחותו היא להוות צינור – להביא לעם ישראל את דבר האל. נכון, אלה דברים קשים. דברי התוכחה הנוקבים שלו כואבים, אך ראוי למנף אותם לחשבון נפש ותשובה. אולם נבואות החורבן הכואבות מקשות על תשובה. אלא שהקושי הזה נובע מן המסרים שהוא רק העביר לעם מן האלוהים.

אולם אמירה אחת שלו, המופיעה בפרק זה, בלתי נסלחת, בעיניי. ירמיהו פונה לאלוהים בזו הלשון: "וַיהוָה צְבָאוֹת, שֹׁפֵט צֶדֶק, בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב! אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם, כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי".

ירמיהו פונה לאלוהים ותובע ממנו נקמה באנשי יהודה, על יחסם אליו ופגיעתם בו. נכון, ירמיהו שילם מחיר כבד על שליחותו. ניתן לצפות ממנו לנכונות לשלם את המחיר, ואדרבא, לנהוג כמשה שסנגר על ישראל ולא כאליהו שדרש נקם.

וכפי שאנו רואים, אלוהים נענה לבקשתו והעונש לתושבי ענתות – עירו, איום ונורא, אכזרי וחסר אבחנה. "לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם - הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב, בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב, וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם, כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם".

* 929