במשך שבוע ימים בשנת 1930ביקר ש"י עגנון בבוצ'אץ' – עיר הולדתו.
שנים אחדות לאחר מכן כתב את ספרו "אורח נטה ללון", שגיבורו, בן דמותו של
הסופר, בא מארץ ישראל לביקור קצר בעיירה המתפוררת בה גדל, והתמונה שנגלית לנגד
עיניו היא של חורבן.
שמו של הספר מרמז לגיבורו, שהגיע לעיר הולדתו כאורח לשעה וראה כל פגע.
אך השם הוא גם ציטוט, בלתי מקרי בעליל, מפרק יד בירמיהו. פרק זה מתאר חורבן כפול. לצד
החורבן הכללי שעליו מתנבא ירמיהו לאורך כל פרקי ספרו, בפרק זה הוא מקדיש מקום רב
לתיאור בצורת קשה בארץ ישראל, שסמלה הוא התיאור מכמיר הלב: "גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב, כִּי
לֹא הָיָה דֶּשֶׁא". יש בתיאור הזה רמז
לנטישת עם ישראל בידי האלוהים – בבצורת ובחורבן.
גם ה"אֹרֵחַ נָטָה לָלוּן"
מתייחס בפרק לאלוהים. העם מתחנן לאלוהים, ומבקש ממנו לא להתנכר
אליו; לא להיות כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן. הפסוק המלא הוא: "מִקְוֵה
יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה! לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה
לָלוּן?".
****
ספרו של עגנון, שבגרסתו הראשונית התפרסם בהמשכים ב"הארץ", כשעוד
היה עיתון ציוני, יצא לאור בספטמבר 1939, החודש שבו פרצה מלחמת העולם השניה, המלחמה שבה אירע
החורבן הנורא בתולדות ישראל, השואה.
גיבור הספר חוזר לארץ ישראל, והמסר של עגנון הוא שהפתרון למצוקת העם
היהודי הוא הציונות, השיבה לארץ ישראל.
בכך, מתקשר סופו של הפסוק, "אֹרֵחַ נָטָה לָלוּן", לסיפור הציוני. גם ראשיתו של הפסוק מתקשרת לסיפור הציוני.
"מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל"
מכונה האלוהים בפי המתחננים אליו. האל הוא מקור התקווה של העם. בשם זה כונה בית
הספר החקלאי הראשון, שקם בארץ ישראל, ממזרח ליפו, ב-1870.
בית הספר מקווה ישראל הוקם בידי ארגון
כי"ח, "כל ישראל חברים", שלא היה ארגון ציוני. אך הקמת בית הספר
הייתה מעשה ציוני בעל ערך רב, שקדם אף להקמת פתח תקווה ולעליה הראשונה.
בית הספר נועד לעודד את בני היישוב
הישן לנטוש את דרך "החלוקה" – חיים על חשבון נדבות יהודי העולם, ולבחור
בפרודוקטיביזציה, בפרנסה המכבדת את בעליה, בעבודת האדמה - אדמת ארץ ישראל ויישובה.
כי"ח לא הגדיר עצמו כארגון ציוני, אך מה ציוני יותר מהמעשה הזה,
ומהנאום שנשא יו"ר כי"ח אדולף כרמיה לאחר ההחלטה על הקמתו? אמר כרמיה: "בעת הזאת החלטנו לייסד בית ספר לעבודת האדמה
בארץ הקדושה, כור מחצבתנו, הארץ המבורכת והפורייה מימי קדם, אשר גם כיום יושבים בה
מעטים מצאצאי יעקב, ואליה נשואים עיניהם ולבותיהם של בני ישראל… אחינו היהודים עדיין
רואים את הארץ הזאת כארץ הנבחרת. וזו הסיבה שאנו מעזים להציע את סביבת יפו כמקום לבית
ספר לעבודת אדמה. עבודת אדמה היא עבודה קשה, אבל היא פורייה ומבטיחה לעובדיה שכר...
אדמת הקודש תלהיב את אחינו לעבוד אותה בחריצות, כדרך שעבדו אותה אבותינו הקדמונים,
שהיו עובדי אדמה ורועי צאן. ארצנו הייתה מאז ומתמיד ארץ של שדות פוריים, הרריה נטפו
שמן ויין, ארץ זבת חלב ודבש… חניכי בית הלימוד לעבודת האדמה, מלאי אהבה לעבודתם, יעבדו
בחריצות במושבות, ולא יארכו הימים ואחינו היהודים יבואו מארצות פזוריהם לארץ המורחבת
ויעלו חלוצים לארץ ישראל".
ואכן, בית הספר הכשיר דורות של חקלאים
יהודים, מהביל"ויים ואילך, שיישבו את ארץ ישראל והגשימו את הציונות.
כי"ח לא הגדירה את עצמה כתנועה
ציונית ורוב עשייתה הייתה בגלות ולא נועדה לעודד עליה לא"י, אך בית הספר
"מקווה ישראל" היה הסנונית הראשונה של הציונות המעשית. כך רואים אותו גם
אויבינו. לא בכדי, באתר הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות" מוגדר בית
הספר "מקווה ישראל" "התנחלות שקמה לפני 48' על אדמות הכפר יעזור"?
****
"מקווה ישראל" נכנס
להיסטוריה הציונית לא רק בהקשר של הציונות המעשית, אלא גם של הציונות המדינית.
ב"מקווה ישראל" נערכה אחת הפגישות המדיניות החשובות של הרצל, עם קיסר
גרמניה וילהלם השני ב-1898. לא בכדי בחר הרצל את "מקווה ישראל" כמקום
שבו פגש את הקיסר, שעשה את דרכו לירושלים. הוא ראה ב"מקווה ישראל" מקור
לגאווה, כאחד ההישגים של הציונות.
וכך מתחברות הציונות המעשית, הציונות
המדינית והיצירה הספרותית הציונית בציטוט ביטויים מנבואת חורבן קשה של ירמיהו. היש
ביטוי מובהק מזה ל"אף על פי כן"?
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
