הבלוג של אורי הייטנר

אורי אבנרי, "אופטימי" כרך 2, הוצאת "ידיעות אחרונות" "ספרי חמד", 2016, 557 עמ'

במאמרי ביקורת שאני כותב על ספרים היסטוריים, אני נוהג להקדיש את פסקת הסיום ל"רשימת רג'קטים" – הצגת שגיאות עובדתיות, שראוי לנכש אותן לקראת המהדורה השניה. בסקירת ספרו האוטוביוגרפי של אורי אבנרי, "אופטימי", שלאחרונה יצא לאור הכרך השני שלו, אמנע מכך, כיוון שהרשימה תהיה ארוכה יותר מהמאמר כולו. חלק מן השיבושים הם מכוונים, כדי לשרת את הנראטיב האישי או האידיאולוגי של הכותב. אך רבים מהם הנם פשוט רשלנות. עובדה זו בולטת על רקע התהדרותו של אבנרי בקפדנותו היקית, בעיקר בתפקידו כעורך "העולם הזה". כאשר אבנרי מקדיש חצי עמוד להסבר מלומד מדוע בן גוריון נמנע ממינויו של רבין לרמטכ"ל, והמינוי התאפשר רק בזכות התפטרותו של ב"ג והחלפתו בידי אשכול, זה קצת מביך לנוכח העובדה שב"ג החליט על המינוי והעבירו כהבטחה ומעין "צוואה" לאשכול. דוגמה אחת מני רבות מאוד, לאורך כל הספר, על שני כרכיו.

אף על פי כן אני ממליץ מאוד לכל המתעניינים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל לקרוא את הספר. ראשית, כי כתב אותו אמן הכתיבה, היודע לספר סיפור מרתק, ובקריאת למעלה מאלף עמודי שני הכרכים, אין אפילו רגע אחד של שעמום. שנית, כיוון שסיפורו של אבנרי, מילדותו בגרמניה לפני ואחרי עליית היטלר לשלטון, עליית משפחתו לארץ, הצטרפותו לאצ"ל, שירותו ופציעתו במלחמת השחרור, עשרות שנות עריכת "העולם הזה", שירותו כח"כ יוצא דופן בצבעוניותו ופעלתנותו, ועד פעילותו הענפה כמנהיג "גוש שלום" ואחד הדמויות הבולטות בשמאל הישראלי לאורך כל שנות המדינה, מעניק זווית מעניינת מאוד לסיפורה של מדינת ישראל.

אך מעל הכל, הספר הוא מסמך מרתק למי שמעוניין להבין ולהכיר את השמאל הרדיקאלי בישראל. בקריאת הספר, על שני כרכיו, אנו יכולים לעקוב אחרי המהלך הנפשי של פטריוט ישראלי שוחר שלום, המעוניין לקדם שלום בין ישראל לאויביה המרים ביותר, ובהדרגה מזדהה יותר ויותר עם האויב, עד טשטוש זהות והעדפה חד משמעית של האויב, מטרותיו, אישיו והאינטרסים שלו, על פני אלה של מדינתו.

דוגמה בולטת לכך היא יחסו של אבנרי לערפאת. אבנרי, שבז לכל מנהיגי ישראל מבן גוריון ועד נתניהו, ומזלזל בהתנשאות במרבית מנהיגי השמאל הישראלי (משה סנה, מאיר וילנר, לובה אליאב, שולמית אלוני, מאיר פעיל, יוסי שריד, יאיר צבן, רן כהן, צלי רשף והרשימה עוד ארוכה – יוצאי דופן הם ישעיהו ליבוביץ', נתן ילין מור ומתי פלד) כותב על ערפאת בהערצה וסגידה, ללא טיפת ביקורת. הוא מסביר ומצדיק כל פעולה שלו, כל מילה שהוא אומר, כל צעד פוליטי, כל שקר; הוא מתפעל אפילו מיופיו (!) של האיש. וממש מביך לקרוא איך הוא מתמוגג ומתפאר כנער מאוהב מכל מחווה של ידידות מצד הראיס כלפיו.

את מותו של ערפאת מציג אבנרי בוודאות כרצח פוליטי; חיסול ברעל רדיואקטיבי בידי המוסד בהוראת אריאל שרון. ואיך הוא מסביר את העובדה שכל ועדות החקירה קבעו בפסקנות שערפאת מת מוות טבעי? הוא לא מסביר. הוא פשוט אינו מזכיר את העובדה הזאת.

דוגמה נוספת היא תיאור הדיון בתנועת "גוש שלום" על הסכם אוסלו. הדיון היה סוער. המחלוקת – עמוקה. היו תומכים ומתנגדים להסכם.

אבנרי עמד בראש המצדדים. "הטיעון שלי היה פשוט. ההסכם רע, אבל סעיפי ההסכם כשלעצמם אינם חשובים. חשובה הדינמיקה שתתפתח, שכן את הדינמיקה הזאת אי אפשר עוד לבלום". ובהמשך הוא מפרט את ליקוייו הרבים של ההסכם, כמעט כתב שהוא מחורר כגבינה שוויצרית.

מהן הבעיות שמצא אבנרי בהסכם? שמא הוא מצא פגיעה בביטחון ישראל, באינטרסים הישראליים?

את התשובה ניתן למצוא בציטוט הבא, המופיע אחרי שני עמודים של ניתוח הבעיות בהסכם. "האם ערפאת היה מודע לכל החורים האלה בהסכם? בוודאי. באוזני אנשיו הגדיר את הסכם אוסלו במילים: 'ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בתנאים הרעים ביותר' ".

כלומר, הדיון הנוקב בתנועה הישראלית "גוש שלום", והמחלוקת החריפה שאף הביאה לפרישת חברים מן התנועה, לא הייתה על שאלה האם ההסכם טוב לישראל, אלא האם הוא טוב לאויביה. מתנגדיו, תקפו את ערפאת על כניעתו לישראל. אבנרי הגן על כך בטענה שלא הייתה לו ברירה, והוא השיג את המרב עבור הפלשתינאים.

כך גם בוועידת קמפ-דיוויד. אבנרי מזלזל בהצעתו מרחיקת הלכת של ברק לערפאת ומצדיק את סרבנותו של ערפאת ללא סייג. את העובדה שקלינטון הטיל את האשמה בכישלון הוועידה על ערפאת, מסביר אבנרי כחנופה לקול היהודי בעת התמודדותה של אשתו הילארי לסנאט מטעם מדינת ניו-יורק.  

ומה שחמור יותר, הוא שלא רק בהסכמים מדיניים אבנרי וחבריו מזדהים לחלוטין עם הצד שכנגד, אלא גם במלחמה. אבנרי מספר בגאווה, איך הוא וחבריו התבצרו במוקטעה ברמאללה, במבצע "חומת מגן", כדי להיות המגן האנושי של ערפאת מפני צה"ל.

לספרו, שתיאר את המגעים עם אש"ף בשנות השבעים והשמונים, נתן אבנרי את הכותרת "אויבי, אחי". כעבור שלושים שנה, הזדהותו עם האויב מוחלטת עד כדי ראיית אחיו כאויב.

* מה שבולט מאוד בספר, הוא עד כמה המחבר אוהב את גיבור ספרו.