הבלוג של אורי הייטנר

"אין טעם להביא ילדים לעולם הזה" – אמירות מהסוג הזה, הן התגלמות היאוש. אין ביטוי מובהק יותר לאופטימיות מאשר הקמת משפחה והבאת ילדים לעולם. לא אחת, מציינים שורדי שואה, בצדק, שהעובדה שהקימו בית ומשפחה לתפארת בישראל, היא הניצחון הגדול על הצורר. כאשר אדם אינו רוצה בהמשכיות, אינו רוצה להביא ילדים לעולם, הוא מצוי בתהומות של יאוש. כאשר בחברה קולות כאלו נפוצים, זו חברה חסרת תקווה. ריבוי הילודה בישראל, באופן חריג מאוד ביחס לארצות המערב המפותחות, כולל בקרב הציבור החילוני (שאינו נוהג כך מתוך מצווה) ואף בקרב העולים מחבר העמים (שרובם גדלו במשפחות קטנות, של ילד או שניים) הם ביטוי לחיוּת, לאופטימיות ולשמחה המאפיינים את החברה הישראלית, כפי שבאים לידי ביטוי בסקרים רבים. לא בכדי, אמירות יאוש כזאת חריגות בישראל, הגם שהן אופנתיות בקצה קהילת הטרוניה בתוכנו.

אמירות מהסוג הזה אינן לגיטימיות ביהדות. אולם בפרק שלנו, הנביא שומע קול ברוח הזה מן האלוהים בכבודו ובעצמו. והנביא רץ לספר לחבר'ה, להעביר להם את מסר היאוש: "וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: לֹא תִקַּח לְךָ אִשָּׁה, וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה". נורא! והוא מסביר מה הסיבה לכך: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת: מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ, לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ, לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ, וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ, וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ". איזה יאוש! איזו תהום של יאוש! אין עתיד, אין טעם. העתיד הוא מוות; מוות בהשפלה, ללא נחמה, ללא קבורה.

וזה משפט השבתת התקווה האולטימטיבי: "הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה".

ודווקא בפרק הזה, שבו תיאורי האסון הקרב הם המייאשים ביותר, מפציעה תקווה בנבואת נחמה לעתיד לבוא, לאחר החורבן והגלות. בין נבואת זעם א' לנבואת חורבן ב' מפציעים שני פסוקי תקווה: "לָכֵן, הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד: חַי יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם: חַי יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם". 

דומה, שבתוך מסכת היאוש שמוטל על ירמיהו למסור לעם ישראל, הוא אינו מתאפק, וזורק לעברם שביב של תקווה – שהאסון הכבד הזה, אינו סוף פסוק. שאחרי החורבן תבוא גאולה, שאחרי השואה תבוא תקומה.

נחמות מסוג זה, הן שאפשרו לעם היהודי, באלפי שנות גלותו, לא להתייאש ולשמור על קיומו מתוך אמונה שכפי שנבואות החורבן התגשמו, גם נבואות הנחמה תתגשמנה. אולם השינוי הגדול היה כאשר העם היהודי הבין, שאת נבואות הנחמה של ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, עליו להגשים בעצמו, ולא להמתין באופן פאסיבי לבואו של משיח צדקנו. רק כך זכינו לאתחלתא דגאולה.

ירמיהו הוא בראש ובראשונה נביא תוכחה וזעם, אולם אלמלא השכיל להשמיע גם נבואות נחמה וגאולה, הגם שחלקם היחסי בספרו מועטים, לא היה נביא אמת. מי שיודע רק לייאש ואינו משכיל לטעת תקווה ולהציג אור בקצה המנהרה, אינו איש רוח אמתי. גם תוכחתו לעולם לא תהיה תוכחה של איש רוח אמתי; היא לעולם לא תהיה כתוכחת ביאליק ואלתרמן, היא תישאר בליגה של חנוך לוין; הליגה של נביאי השקר.

בפרק זה ירמיהו חורג מהרגלו ונוקט בדרכו של משה; ללמד סניגוריה על ישראל באוזני האלוהים. ומעניינת הלוגיקה שבה הוא נוקט: "יְהוָה, עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה! אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל, וְאֵין בָּם מוֹעִיל. הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים? וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים".

מה אתה מתרגש, שואל ירמיהו בהיגיון את אלוהים, מכך שעם ישראל חוטא בעבודה זרה? הרי הם לא עובדים באמת אלוהים אחרים, שהרי אין אלוהים אחרים. הכל חרטא. נו, אז הם עובדים להֶבֶל. זה מה שמאיים עליך, על מעמדך? הרי כל עמי העולם, מֵאַפְסֵי אָרֶץ, עומדים להכיר בגדולתך. אז אתה מתרגש מכך שישראל עובדים את ההֶבֶל?

כנראה שדברי ההיגיון הללו לא ממש הועילו.

**** מעניין הצירוף "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ". אַךְ שֶׁקֶר?! אך ורק? הם לא קיבלו כלום מתורת משה? הנחלה שנחלו בארץ ישראל כולה שקר? מורשת דוד היא שקר? מוזר.

ומה פירוש לנחול שקר? כנראה להעביר שקר מדור לדור.

* 929