ב-1983, בעיצומה של מלחמת הלבנון, פרסם יעקב חסדאי את ספרו השני, שכמו
ספרו הראשון "אמת בצל המלחמה" שיצא לאור לאחר מלחמת יום הכיפורים, הנו
לקט הרצאות שנשא בפני קצינים וחיילים ומאמרים שכתב. חסדאי, אל"מ במיל', בעל
עיטור העוז במלחמת ששת הימים ופצוע הקרב בסואץ במלחמת יום הכיפורים, ייסד את בית
הספר למ"כים והיה מפקדו הראשון. לאחר מלחמת יום הכיפורים היה תחקירן ועדת
אגרנט.
ד"ר חסדאי הוא היסטוריון ועו"ד, פעמיים רץ לכנסת מטעם מפלגת
לאו"ר (לב אחד ורוח חדשה) אך לא עבר את אחוז החסימה. הוא איש חינוך שהוביל
פרוייקטים חינוכיים וחברתיים משמעותיים.
בספרו, מתח חסדאי ביקורת חריפה על חוליי החברה הישראלית, על דמות
המנהיגות ועל פיקוד צה"ל. הוא הציב מודל של מנהיגות מופת המבוססת על דוגמה
אישית, נטילת אחריות מוחלטת, דבקות חסרת פשרות באמת וניקיון כפיים.
קראתי את ספרו בהיותי חייל בסדיר והושפעתי ממנו מאוד. קראתי אותו
בשקיקה, והזדהיתי מאוד עם רבים מרעיונותיו. הזדהיתי במיוחד עם המקוריות שלו,
והסירוב שלו למצב את עצמו במחנות המסורתיים של "שמאל"
ו"ימין". הוא אינו שמאל ולא ימין, או אולי נכון יותר לומר שהוא גם שמאל
וגם ימין. אולם אין הוא "מרכז" במובן הד"שי או היאיר לפידי של
המושג, כלומר מן אמצע פרווע, חסר זהות. ההיפך הוא הנכון, מדובר באדם בעל עמדות
נחרצות, אך מחוץ לקופסאות.
זמן קצר לאחר שקראתי את הספר, זכיתי לשמוע הרצאה שלו במסגרת הכנת סגל
בבית הספר למ"כים. הוא דיבר בשקט, ללא פאתוס, לא שפע כריזמה רטורית, אך הכל
ישבו בדומיה והאזינו לדבריו; התרשמו מחכמתו, מבהירות דבריו ובעיקר מן האמת שבהם.
אני ישבתי מרותק, האזנתי בשקיקה לדבריו ושתיתי אותם בצמא. כאשר חסדאי התמודד
בבחירות לכנסת (1988) שקלתי לבחור בו, אך לבסוף נמנעתי מכך כדי לא לבזבז את קולי.
לימים, זכיתי לפעול בשיתוף פעולה עמו בהנהגת המועצה הציבורית למען הגולן ובקעת
הירדן.
שם ספרו שכבש אותי היה "בְּעֵט
בַּרְזֶל".
****
21 שנים מאוחר יותר, זמן קצר טרם פטירתו של חתן פרס ישראל לספרות,
הסופר משה שמיר, הוציאו שלושה משוררים דתיים צעירים, אלחנן ניר, עודד מזרחי וראובן
טבול ספר על יצירתו של שמיר, שנוצר בסדרת שיחות עומק שקיימו עמו.
משה שמיר שהיה בצעירותו ממנהיגי השומר הצעיר ומפ"ם, היה לאחר
מלחמת ששת הימים בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל. בהדרגה הוא אימץ השקפת עולם
יותר ויותר ימנית ואף אמונית, הגם שלא חבש כיפה. זכיתי להכירו במאבק על הגולן, שבו
שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. ואף שדעותיו היו הרבה ימינה לי, תמיד אהבתי לשמוע
את דבריו, את ניתוחיו ובעיקר את העברית הנפלאה והניסוח הנדיר בבהירותו, שאפיינו
אותו.
קראתי ואהבתי מאוד את מרבית ספריו, וכך גם את הספר שכתבו ניר, מזרחי
וטבול. שמו של הספר: "בְּעֵט בַּרְזֶל
בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר".
****
שנה לאחר מכן, ב-2005, ערכה המשוררת, המתרגמת ואשת השמאל טל ניצן אנתולוגיה
של 99 שירי מחאה נגד "הכיבוש", שנכתבו בין השנים 1984-2004.
שם הספר "בְּעֵט בַּרְזֶל".
עוד 11 שנים חלפו. לפני חודשים אחדים
נפתחה במרכז בגין תערוכה לזכרו של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר, במלאת מאה שנים
להולדתו. התערוכה נקראת: "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר".
****
וכך, מפעילי השמאל הרדיקלי שכתבו שירי
מחאה ועד עודד מזרחי, איש הימין הרדיקלי, מאנשיו של הרב גינזבורג רבם של פורעי
"תג מחיר", דרך איש הימין הממלכתי יצחק שמיר ואיש המרכז יעקב חסדאי,
כולם פרטו על אותה אסוציאציה, "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר". קדם להם ביותר מ-200 שנה החיד"א, הרב והמקובל הירושלמי חיים
יוסף דוד אזולאי, בספרו "בְּצִפֹּרֶן
שָׁמִיר", ספר מוסר, הנהגות ותפילות.
המסר של כולם אותו מסר. נכון שבמקרה של משה ויצחק שמיר, יש גם התכתבות
עם שם המשפחה של האיש, אך בכל המקרים המסר הוא מסר של נחישות, של עוצמה, של קשיות,
של כתיבה בעט ברזל; עט שנועדה לחרוט באבן אך גם לחרוט בלבבות הציבור מסר נחוש וחד
משמעי.
המעיין ממנו שתו כולם הוא אותו מעיין – התנ"ך. אמר הנביא ירמיהו
בפרק שלנו, פרק יז: "חַטַּאת יְהוּדָה
כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל, בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת
מִזְבְּחוֹתֵיכֶם". הנביא מבטא במילים אלה את תוקפה ועוצמתה
של חטאת יהודה. אי אפשר למחוק אותה כמו ש"ים מוחק שמות כתובים בחול".
היא חקוקה עמוק, בעט ברזל. בציפורן שמיר.
מהו שמיר? מדובר בחומר או כלי קשה מאוד, שעל פי אגדות חז"ל
באמצעותו ביקע משה את אבני החושן, ושלמה סיתת באמצעותו את אבני המקדש. על פי
רש"י, מדובר בסוג של תולעת פלאית. על פי מסכת אבות במשנה, השמיר הוא אחד
מעשרת הדברים שנבראו ערב שבת, בין השמשות. "עשרה
דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר
והכתב והמכתב והלוחות ויש
אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואֵלו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה".
****
הפסוקים האחרונים בפרק טז ומרבית פרק יז, הם ההפטרה לפרשת
"בחוקותיי". זו הפרשה העוסקת בשכר ועונש ועיקרה – הברכה והקללה. המסר של
הברכה והקללה הוא המסר של הבחירה החופשית. הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. אלוהים
אינו יכול להחליף את ההחלטה האישית של האדם כיצד ינהג. הוא יכול להגיב על בחירתו
בפרס או קנס. כך באשר לאדם הבודד וכך באשר לעם.
על פי הרמב"ן, הקללות המופיעות בפרשה מכוונות לחורבן בית ראשון
וגלות בבל, ומכאן הבחירה בנבואת ירמיהו כהפטרת הפרשה. אך הסיבה העיקרית לכך, היא
שכמו בפרשה, גם בנבואת ירמיהו מופיעות ברכות וקללות. "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה" לעומת "אָרוּר הַגֶּבֶר,
אֲשֶׁר יִבְטַח" בפוליטיקאי (ְשָׂם
בָּשָׂר זְרֹעוֹ). בהמשך הפרק (בחלק שאינו מופיע בהפטרה) מוצגות הברכה והקללה לעם
ישראל, אם ישמור שבת או יחללה. המסר הזה מנוגד למסר דטרמיניסטי מובהק בספר ירמיהו,
השולל במקרים רבים את יכולת התשובה והתיקון של עם ישראל.
כה יפה ברכת בָּרוּךְ
הַגֶּבֶר (שחלקה נכנסה לברכת המזון), ברכה מקסימה: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה, וְהָיָה
יְהוָה מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו,
וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא
יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".
****
פתחתי בשימוש בן ימינו באסוציאציות מן הפרק, ובכך גם אסיים.
ראש האופוזיציה שמעון פרס חתר ללא לאות תחת יוזמת הממשלה לתקוף את
הכור הגרעיני העיראקי, ב-1981. ב-10 במאי, כשמטוסי חיל האוויר כבר היו באוויר,
הורה ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין להחזיר אותם, כשהתברר לו ששמעון פרס הדליף
את המידע שהגיע אליו, על אודות הפעולה. היה זה ברגע שבגין קיבל מכתב דחוף מאת פרס
וראשי המערך.
במכתב איים פרס על בגין, שהפעולה תותיר את ישראל מבודדת מבחינה
בינלאומית כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה.
כמה נלעג נראה היום האיום הזה.
עשר שנים לאחר הפעולה, בתקופת מלחמת
המפרץ ומתקפת הסקאדים העיראקיים על ישראל, יצחק רבין עמד בראש קבוצת ח"כים
שכתבו מכתב אבירי לבגין, ראש הממשלה לשעבר שישב ספון בביתו, והודו לו על המבצע
החשוב, שמנע מסדאם פצצת גרעין.
אולם שמעון פרס לא אזר עוז בנפשו עד היום, לומר מילה אחת קטנה, אבל גדולה, שכנראה
אינה מצויה בלקסיקון שלו: טעיתי.
כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה. במילים אלה מקולל הגבר שיבטח באדם. "אָרוּר הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם
בָּשָׂר זְרֹעוֹ, וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא
יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב".
מזעזע במיוחד שימוש במילים "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר" דווקא לפיאורו של אדם ארור.
זה שמו של ספר הפיגולים, המפאר את המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, שם רשעים
ירקב, שרצח 29 בני אדם, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, בשעת התפילה במערת
המכפלה, אך ורק בשל היותם ערבים.
התמיכה במעשהו מזעזעת לא פחות מאשר המעשה עצמו. קורה שיש מטורף בודד
העושה מעשה, מזוויע ככל שיהיה. כאשר אלפים תומכים בו, הדבר מזעזע אף יותר. הספר
"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר" הוא הקדימון לחתונת הדמים שבה בני עוולה רקדו סביב תמונת
התינוק הערבי שנרצח בכפר דומא ותקעו סכינים בתמונתו. אלה ואלה הם בני דמותם של
הפלשתינאים הצוהלים ומחלקים סוכריות לשמע הידיעה על רצח יהודים. הם גם בני דמותם
של ישראלים, המביעים תמיכה בטרור הפלשתינאי נגד יהודים, כמו אותו מנוול שכתב פוסט
תמיכה מתועב ברצח הילדה הלל אריאל, וזכה במאות לייקים. זו אותה תופעה נואלת
ונאלחת.
****
בפברואר 1994 פרסמתי מאמר ב"מעריב" תחת הכותרת "מבצע
מכעיס". במאמר, תקפתי את תנועת "זו ארצנו" בראשות משה פייגלין, על
"מבצע מכפיל", מבצע הפגנתי של תפיסה בלתי חוקית של גבעות לצד יישובים
קיימים, בקריאה להכפלת היישובים. במאמר, יצאתי נגד חילול ערך ההתיישבות כאשר
עורכים בשמו פרובוקציות הפגנתיות.
ביום פרסום המאמר, קיבלתי טלפון בהול מהכהניסט מיכאל בן חורין, תושב
הגולן, שמחה נגד המאמר וביקש להיפגש אתי בדחיפות. בפגישה הוא תהה, באיזו זכות אני,
דובר ועד יישובי הגולן, שאמור לייצג את כל תושבי הגולן, תוקף את אחינו ביש"ע.
הסברתי לו שאין פגיעה גדולה יותר ביש"ע מאשר פעולות קיצוניות מסוג זה.
שיחתנו התגלגלה לדיון פילוסופי במושג "קיצוניות". בן חורין
דיבר בשבח הקיצוניות כעיקרון, ואמר שאין מעשה שהוא קיצוני מידי, כאשר אתה נאבק על
דבר שאתה מאמין בו. שום דבר? תהיתי. שום דבר אינו קיצוני מדי?! תמהתי. והוא השיב
בנחרצות: "שום דבר".
בבוקר יום שישי של אותו השבוע, השכמנו לשמע הידיעה המזעזעת על אודות
הטבח במערת המכפלה. מיד נזכרתי בדבריו של בן חורין. לא העליתי על דעתי שגם בטבח
כזה הוא יתמוך. רציתי להתקשר אליו, ולהראות לו עד לאיזו תהום עלולה להידרדר
הפילוסופיה הקנאית בזכות הקיצוניות כעיקרון. אולם הייתי עסוק מאוד באותו יום ולא
הספקתי להתקשר אליו טרם כניסת השבת. חשבתי שאעשה זאת במוצאי שבת.
בערב צפיתי בחדשות, והזדעזעתי לראות את מיכאל בן חורין מתראיין ומשבח
בכל פה את הרוצח הארור על הטבח שביצע. כן, חשבתי בלבי. הוא התכוון באמת, ממש, למה
שהוא אמר. הכל כשר בעיניו. מאז ועד היום, לא החלפתי עמו מילה.
ימים אחדים לאחר מכן, בן חורין נשלח למעצר מנהלי בן חצי שנה. לאחר
שחרורו, הוציא חוברת תועבה שכותרתה "ברוך הגבר", שהייתה הבסיס לספר שנשא
את השם. הוא המשיך כהרגלו לשלוח מאמרים לעיתון "הרי גולן" שערכתי. כל
מאמר שלו שהגיע אליי, הוכנס מיד חזרה למעטפה ונשלח שוב לכותבו, בצירוף פתק, בו
נכתב: "או 'ברוך הגבר' או 'הרי גולן'. אתה בחרת".
הדמוקרט הגדול הזה האשים אותי בדיקטטורה וסתימת פיות.
אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת.
בדמוקרטיה מתגוננת אין לתת פתחון פה לתמיכה בטרור, לא מצד בן חורין
ולא מצד רוגל אלפר.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
