הבלוג של אורי הייטנר

מחר, כא בתמוז, נציין מלאת 82 שנה לפטירתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

אחת מפסגות יצירתו של ביאליק, היא הפואמה "המתמיד". ביאליק למד שנה וחצי בישיבת וולוז'ין, סיירת מטכ"ל של הלמדנות הליטאית האליטיסטית. מן הרגע הראשון הוא התבלט כעילוי, אך כעבור חודשים אחדים פגה התלהבותו, אותה המיר במשיכה חזקה להשכלה, עד שהחליט לעזוב את הישיבה.

את "המתמיד" כתב ביאליק בשנים שלאחר עזיבתו את הישיבה, והתחבט רבות באשר לסוגה בה יבחר לתיאור חיי הישיבה. הגרסה הראשונה התפרסמה 8 שנים לאחר תום לימודיו והגרסה הסופית – עשור לאחר עזיבת הישיבה.

הפואמה מבטאת את יחסי הריחוק / קרבה, אהבה / שנאה, הערצה / הסתייגות וגם חמלה וכעס, של ביאליק לישיבה הליטאית ובעיקר לגיבור האולטימטיבי שלה, "המתמיד".

וכאשר הוא רצה לבטא את כעסו על הפער בין העזובה וחוסר הרלוונטיות של בית המדרש, לבין היומרה שלו לעצב את עם ישראל, הוא ביטא זאת במילים האלמותיות:

הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?

הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי

עוֹלָמִים, הַשֹּׁפְעִים בָּהּ אִשָּׁהּ וְחֻמָּהּ?

הֲפֹה אַדִּירֶיהָ – מְאוֹרוֹת עֲתִידִים,

הַיּוֹצְרִים אֶת רוּחָהּ עַל הָאָבְנָיִם? –

כִּי מָה הֵם הַקּוֹלוֹת וּמָה הַלַּפִּידִים

הַנּוֹשְׂאִים הַנֶּפֶשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם!

ביאליק חוזר בשורות אלו לספר ירמיהו, לתחילתו של פרק יח.

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר: קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר, וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבָרָי. וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר, וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם. וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר, כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת. וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמוֹר: הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל? נְאֻם יְהוָה. הִנֵּה, כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי, בֵּית יִשְׂרָאֵל.

אלוהים מתלווה לירמיהו לסדנת יצירה של כלי חימר, ומציג לו את האומן העובד ליד האבנים. אם כלי שעשה נשחת, כלומר נפגם, אך לא בכדי משתמש ירמיהו בביטוי המרמז לשחיתות, יש ביכולתו לתקן, ולעצבו מחדש, כאילו היה כלי אחר, כפי שהוא חפץ לעשות (ניתן גם לפרש זאת כעשיית כלי אחר לגמרי, אך בעיניי אין פירוש כזה מתיישב עם הנמשל, וגם לא עם המילה "וַיַּעֲשֵׂהוּ"). בנמשל, אלוהים הוא הוא האמן אשר על האבניים בבית היוצר, והיצירה שהוא בורא מן החומר, היא עם ישראל.

האתוס של עם ישראל שהוא כחומר ביד היוצר, אלוהיו, משמעותי ביותר במסורת ישראל. בולט הדבר בפיוט ליום הכיפורים:

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר,

בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, חֶסֶד נוֹצֵר,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת,

בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ,

בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח,

בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, אֵל טוֹב וְסַלָּח,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג,

בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, מַעֲבִיר זָדוֹן וְשׁוֹגֵג,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּיְרִיעָה בְּיַד הָרוֹקֵם,

בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁר וּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַצּוֹרֵף,

בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

על רקע אתוס זה, הדברים שכתב ביאליק ממש מעוררים תדהמה. על פי ביאליק, בית המדרש לוקח על עצמו מטלת ענק. להיות מעין תחליף, כאן על פני האדמה, לקב"ה, בעיצובו של עם ישראל; בעיצוב נשמתו של עם ישראל. ואין בדבריו של ביאליק ולו שמץ של ביקורת על עצם התעוזה שבנטילת המשימה. ההיפך הוא הנכון. זו יומרה מבורכת. אולם דווקא על רקע גודל המטלה, גודל היומרה, בולט הפער בינה לבין התוצאה.

באמת, שואל ביאליק, זו הדרך? זו הדרך לעצב את נשמת האומה? באמת, אך ורק עיסוק מבוקר עד לילה בהוויות דאביי ורבא – כך תעוצב נשמת האומה? באמת, אותו המתמיד, שביאליק רוחש לו כבוד ומוקיר ומעריך את התמדתו; הוא ורק הוא ודווקא הוא המודל לחיקוי, שדרכו ייבנה עם ישראל וייגאל?

ביאליק בוחר בהשכלה ובציונות; בראש ובראשונה בציונות הרוחנית של אחד העם, אך במידה מסוימת גם בציונות המדינית של הרצל ובהערצה רבה לציונות המעשית של חלוצי תנועת העבודה. בתוך עולמה של החברה המתגבשת בארץ ישראל, הוא מנסה לעצב דרך של התחדשות יהודית; התחדשות האגדה והתחדשות ההלכה והתחדשות ארון הספרים והתחדשות השבת והחג. בשלב מסוים ביאליק נוטש כמעט לחלוטין את השירה ועוסק בעיקר בהנהגה רוחנית תרבותית, כמפעל חיים – להיות בית היוצר לנשמת האומה.

****

"המשורר הלאומי", הגדרתי את ביאליק, אך האמת היא שיש לנו שני משוררים הראויים לכתר "המשורר הלאומי". ביאליק ואלתרמן. ובין שני המשוררים הדגולים, בין שני אנשי הרוח הנערצים, בין שני נביאי האמת הללו, אני הקטן מבכר דווקא את אלתרמן. אלתרמן, שהיה שייך לחבורה הספרותית של המשוררים הצעירים בהנהגת שלונסקי, לא היה שותף למרד שהנהיג שלונסקי בביאליק.

וכמו ביאליק, גם הוא היה לנביא ולמנהיג רוחני; בית יוצר לנשמת האומה.

וכמו ביאליק, גם הוא חזר למילים הללו של ירמיהו.

מתוך מכלול יצירתו של אלתרמן, היצירה שהתקבלה בפחות אהדה, הייתה "שירי עיר היונה", האפוס הגדול של קוממיות ישראל, של המאבק בבריטים, ההעפלה, מלחמת השחרור, הקמת מדינת ישראל וקליטת העליה הגדולה. כנראה שכבר אז, לקראת העשור למדינת ישראל, בקרב המיליה הספרותי קובע הטעם, פשה הרוח הצינית, הפוסט לאומית; אותה רוח שנגדה יצא אלתרמן בשירו האחרון טרם פטירתו, "אז אמר השטן", שבו הזהיר אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, שגם אם מדינת ישראל חזקה ובלתי מנוצחת בשדה הקרב, אפילו אלוהים לא יוכל להושיע אותה, אם החברה הישראלית תאבד את אמונתה בצדקת הדרך הציונית.

"שירי עיר היונה" לא התקבלו במיליה הספרותי, אך בעבורי זו פסגת יצירתו של אלתרמן. אני מזדהה בכל מאודי עם דבריו של אבא קובנר – אף הוא משורר דגול ומנהיג רוחני: אשריי שזכיתי להיוולד בדור שבו נכתבו "שירי עיר היונה".

אחד משירי עיר היונה הוא "דף של מיכאל". מיכאל הוא צעיר ארצישראלי, שהיה ממובילי ספינת מעפילים. השיר הוא מעין מכתב שכותב מיכאל לאהובתו מיכל מן הספינה.

ובשיר זה מופיעות השורות הבאות:

הָעָם יִרְבֶּה, יִשְּׁטוֹף, אַשְׁרֵי זוֹכֵי לִרְאוֹת אֶת תֹּהוּ צוּרוֹתָיו בְּשׂוֹא יוֹמוֹ,

אַשְׁרֵי רוֹאֵי קוּמוֹ לִסְחֹף אָפִיק וָקַו, לָתֵת אֶת הַיּוֹצֵר זוֹעֵק בִּידֵי הַחוֹמֶר,

אַךְ מִשְׁפָּטוֹ נֶחֱרַץ. מֵעַל לִצְרִיפוֹנָיו הַכּוֹכָבִים מִמְּסִילּוֹתָם יִלָּחֲמוּ עִמּוֹ

וְרוּחַ יָם וּמֶלָח צוּק מִדְבָּר וְעִיר עִבְרִית יִתְּנוּ אֶת טַעֲמָם בְּטַעֲמוֹ

וְיַד מוֹרֶה וְטַף תַּכֵּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ.

המשימה של מיכאל וחבריו אינה רק להעלות פיזית את היהודים לארץ ישראל, אלא לעצב בני גלות לאומה מיישבת ארץ, בונה מדינה, עובדת, לוחמת. וזה לא פשוט. ברגע זה חש מיכאל שאינו עומד במשימה, שכעת היוצרות התהפכו והַיּוֹצֵר זוֹעֵק בִּידֵי הַחוֹמֶר.

אך אינו הוא נואש מהאתגר, האתגר הגדול של הדור.

אלתרמן רואה עצמו מחויב, כאיש רוח, כמשורר ונביא, למשימה הזאת, להיות בית היוצר לנשמת האומה.

****

במאמרו "חורבן ותלישות" כתב ברל כצנלסון: " אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש". יום הזיכרון הוא ט' באב. ואין סמל לתשעה באב כמגילת איכה. על פי המסורת ירמיהו כתב את מגילת איכה. בזכות הזיכרון והגעגוע, הייתה תשתית לתקומה הרוחנית שבישרה את התקומה הלאומית הפיסית.

בלי מגילת איכה של ירמיהו, לא הייתה מגילת האש של ביאליק. כמו הנביא ירמיהו, גם הנביאים ביאליק ואלתרמן ראו את עיצוב נשמת האומה כמשימתם. ובשירו "חוזה לך ברח" אמר הנביא ביאליק: "לֵךְ בְּרַח?" – לֹא יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!

****

יש עדין צורך לעצב את נשמת האומה. מול הפוסט ציונות, הגזענות, החולשה וכל אותן רעות חולות הנוגסות בנשמת האומה, יש להתמודד על נשמתה הציונית.

תנועת ההתחדשות היהודית, שמשום מה משנה את שמה ל"יהדות ישראלית" (איני אוהב את השינוי הזה) עוסקת בעיצוב נשמת האומה. אחד הארגונים המובילים בהתחדשות היהודית – בינ"ה, שהוא גם הבית לאתר ולקבוצת הפייסבוק "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות" שבמסגרתו נכתבות שורות אלו, נקרא בפירוש בשם זה: בית היוצר לנשמת האומה, ברוח שירו של ביאליק ושליחותו, שאיש כמוהו לא יברח ממנה.

וגם אנו לא נברח ממנה.

****

שלום חריטנוב, מוסיקאי חסיד חב"ד, הלחין רבים מניגוני החסידות. הלחן המפורסם ביותר שלו, הוא לחנו לפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר... לברית הבט, ואל תפן ליצר".

על הלחן הזה כתב עמנואל הרוסי, לאחר מאורעות תרפט, את השיר "שכב בני".

מאורעות תרפ"ט, 1929, הם המלחמה השלישית על ארץ ישראל, לאחר מאורעות תר"פ ותרפ"א. בפעם השלישית, התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי, במאורעות דמים. 113 יהודים נרצחו ועוד מאות נפצעו בפרעות. האכזריות הגזענית הנוראה הגיעה לשיאה בטבח בחברון, שבו נטבחו 69 יהודים בידי שכניהם הערבים, ילדים נרצחו לעיני הוריהם, ילדות נאנסו לעיני אימהותיהן ואימהות לעיני ילדותיהן, משפחות שלמות נטבחו, אברים נכרתו, אנשים נשרפו חיים. הערבים התנפלו על היהודים בירושלים ובצפת, בבאר טוביה ובחולדה. המושבות כפר אוריה והר טוב נבזזו והוצתו עד היסוד.

עמנואל הרוסי כתב שיר ערש לבנו אבנר.

... בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,

וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...

אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,

נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ

תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,

אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ

מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,

בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.

הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,

תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

השאלה הראשונה העולה מן המילים היא ... עם מה מרדימים ילד קט? עם הגורן הבוערת בתל יוסף והעשן העולה מבית אלפא? מוזר. אך האמת היא, שמה שמרגיע את הילד ומרדים אותו, הוא קולם המרגיע של ההורים ומנגינת הערש. באמצעותם, דרך המילים, מעבירים ההורים לילדיהם את מסריהם החינוכיים.

האם שיר הערש הזה הוא אופטימי או פסימי? לכאורה, מה פסימי יותר מלהרדים את הילד עם השריפה בגורן והעשן העולה מן הקיבוץ השכן? עם האש שתאכל את החציר והקש?

בעיניי, אין שיר אופטימי מהשיר הזה. אופטימיות אמתית אינה עצימת עיניים והתעלמות מן המציאות. האופטימיות האמתית היא עיניים המישירות את מבטן אל המציאות, קשה ככל שתהיה, ואמונה ביכולת להתמודד אתה בהצלחה, להתגבר על הקשיים, לנצח.

אין כמו השיר הזה, כדי להמחיש את הרוח הציונית שבזכותה קומץ חלוצים הצליחו לבנות ארץ, להתגבר על קשיים אדירים, לנצח אויבים מרים ולהקים את המדינה. מי שאחרי מאורעות דמים איומים כל כך, היו להם כוחות הנפש לשיר לילדיהם שירים כאלה, ולחנך אותם להישיר מבט אל המציאות, לא להתייאש - גברו על כל מכשול, נצחו כל אויב.

מבחינות מסוימות, השיר הזה הוא היפוכו של הפיוט לו נכתבה המנגינה. מה בין הפאסיביות של חומר ביד היוצר האלוהי, לבין נטילת האחריות המוחלטת ביד עם שמחליט לעלות בחומה, לבנות ארץ, לייסד מדינה? הקשר הוא במילים "לברית הבט, ואל תפן ליצר". היצר קורא לנו לברוח, להתייאש, להרים ידיים, להתבכיין, לשאול "עד מתי", לשכוח שעמנו הצדק. הברית היא המחויבות שלנו, ברית בין אדם לאדמתו, בין עם לארצו והברית שלנו עם ההיסטוריה היהודית; המחויבות הלאומית המוחלטת שלנו. המחויבות לעצב את נשמת האומה.

אנו נמצאים בימי בין המצרים – בין יז בתמוז ותשעה באב, ביום השנה למותו של הרצל וערב יום השנה למותו של ביאליק. ואין זמן מתאים מזה לביטוי המחויבות לברית הזאת.

* 929