* על מה הסכסוך – מי שמשלים
את עצמם שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים הוא על מיקום הגבול, על אקיבוש, על יהודה
ושומרון; שנסיגה מיהודה ושומרון תביא לשלום ולא למה שהובילה הנסיגה מרצועת עזה –
בעלי האשליות קיבלו תשובה ניצחת מאבו מאזן.
אבו מאזן מנסה לגייס את הליגה הערבית לתביעה נגד בריטניה על הצהרת בלפור,
שניתנה לפני 99 שנה. לטענתו, הצהרת בלפור הייתה המבוא ל"נכבה".
ה"נכבה" היא הקטסטרופה. כך מכנים הפלשתינאים את הקמת מדינת
ישראל, את תוצאות המלחמה התוקפנית שהם יזמו בניסיון למנוע את הקמת המדינה ולהשמיד את
היישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה.
הפלשתינאים רוצים לתבוע את בריטניה על ההצהרה המכירה בזכותו של העם
היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.
זאת מהות הסכסוך – שאלת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה
ריבונית במולדתו. על כך מתנהל כל הסכסוך – סירובם העקשני של הפלשתינאים, גם אחרי
כל האסונות שאותו סירוב המיט עליהם, להכיר בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ
ישראל. זאת האמת ואין בלתה.
* חינוך או בייביסיטר – המחלוקת
סביב השאלה האם להעביר את מעונות היום למשרד החינוך או להשאירם במשרד הכלכלה, מצטיירת
בתקשורת, ואולי כך היא אכן נדונה גם במערכת הפוליטית, כמחלוקת כוחנית על סמכויות
ותקציבים בין מפלגות השולטות במשרדים.
את הציבור צריך לעניין העניין עצמו. הגיעה העת לשים קץ לאנומליה, שבה מעונות
היום לגיל הרך הם באחריות משרד הכלכלה ולא משרד החינוך. מה פתאום משרד הכלכלה? מה למשרד
הכלכלה ולחינוך?
רקע היסטורי – משרד הכלכלה הוא הגלגול האחרון של משרד התמ"ת. התי"ו
האחרונה בראשי התיבות תמ"ת היא "תעסוקה" [תמ"ת = תעשיה, מסחר ותעסוקה].
התעסוקה היא מה שהיה "העבודה" במשרד העבודה והרווחה, עם פיצולו. משרד העבודה
והרווחה, שקם ב-1977, היה שילוב של משרד הסעד ומשרד העבודה, שפעלו מאז קום המדינה.
שרת העבודה בשנים 1949-1956 הייתה גולדה מאיר. בתפקידה זה גולדה הייתה בין
המעצבים של מדינת הרווחה הישראלית והיא אחראית להישגים רבים, בקליטת העליה הגדולה,
בחקיקה החברתית, בהקמת הביטוח הלאומי ועוד. במסגרת תפקידה, חתרה גולדה לקדם את מעמד
האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא
הקימה את מעונות היום לילדי עובדים.
הקמת המעונות הייתה צעד מתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו למעלה מ-60 שנה, העולם
השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט
מובנת מאליה בחברה הישראלית.
מעונות היום של משרד העבודה / עבודה ורווחה / תמ"ת / כלכלה, הם שריד
אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. מעונות היום נועדו מלכתחילה לשמש כבייביסיטר,
וזה המסר כל עוד הם באחריות משרד הכלכלה.
הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. ובדיוק לשם כך יש
בישראל משרד חינוך. משרד החינוך, כשמו כן הוא - הוא אמון על החינוך מן הלידה ואילך.
יש לקיים את החלטת הממשלה להעביר את המעונות למשרד החינוך. על משרד החינוך להשקיע במעונות
היום את מיטב הכוחות המקצועיים; אנשי חינוך, המבינים בחינוך. לא בייביסיטרים.
הוא הדין באשר להעברת בתי הספר המקצועיים למשרד החינוך. גם בתי הספר הללו
הם מוסד חינוכי ושם מקומם.
* לא בכפיה – תומכי
ביטול החוק המחייב לימודי ליבה בחינוך החרדי, מצדיקים את הצעד בכך שרצוי לקיים את
תהליך הפרודוקטיביזציה של החברה החרדית בדרכי נועם ולא בכפיה כוחנית.
הם צודקים. אין לכפות לימודי ליבה בחינוך החרדי. אין לשלוח שוטרים
למוסדות החינוך האלה ולכפות עליהם לימודי מתמטיקה, אנגלית ומדעים בכוח. אך אין
לכפות על המדינה לממן את המוסדות הללו.
מי שרוצה לחנך את ילדיו בדרך שונה לחלוטין מדרישותיה וצרכיה של המדינה,
יואיל לממן זאת בעצמו ולא מכספי המדינה. מוסד חינוכי שאינו עומד בדרישות משרד
החינוך, שהן מינימליסטיות למדיי - בל יקבל אגורה מן המדינה.
* הליבה היהודית - לאחר
החלטת הממשלה על ביטול חובת לימודי הליבה, עלה ח"כ אייכלר לראיון בגל"צ.
המראיין היה ירון וילנסקי. "אז מה", שאלה המראיין, "היום הוא יום
חג בעבורכם?" ונענה מיד בתשובה: "היום הוא יום אבל ותענית. י"ז
בתמוז". דומה היה שהמראיין כלל אינו יודע במה המדובר. בתחרות הבורות - 1:0.
דעתי ידועה. אין להתפשר על חובת לימודי הליבה. אבל בחינוך החילוני קיים
גם קיים חסך בלימודי הליבה היהודית.
* נתניהו טוב לערבים - נאום
"הערבים נוהרים לקלפיות" היה מחזה מכוער ומגונה, המנוגד למהות תפקידו של
ראש ממשלה במדינה דמוקרטית. הדברים לא נאמרו מתוך גזענות, כיוון שנתניהו רחוק
מגזענות, אלא מתוך ציניות של פוליטיקאי שכדי לקושש קולות מוכן לפרוט על רגשות
גזעניים של חלק מהציבור. נתניהו התנצל כעבור שבוע, ואני משוכנע שההתנצלות הייתה
מתוכננת מראש, חלק מן המהלך הציני.
עם זאת, מנהיג וממשלה נבחנים בראש ובראשונה במעשיהם. ולזכותה של הממשלה
הנוכחית יש לומר, שהיא מיטיבה יותר מכל קודמותיה עם המגזר הערבי, בתקציבי עתק
והשקעות עתק ובהתמודדות עם הפשע ברחוב הערבי.
מגדילים עשות בעניין זה שרי "הבית היהודי": נפתלי בנט בהשקעות
גדולות ומדיניות העדפה מתקנת, איילת שקד בקידום חסר תקדים של המגזר הערבי, תוספת
תקנים, שופטים ערביים, הקמת בית דין שרעי חדש וכעת בית דין ערבי לתעבורה ואורי
אריאל בפעולה לפתרון בעיית הבדואים בנגב והקמת יישוב בדואי חדש. הם עושים זאת ללא
כל אשליה לרווח אלקטורלי, מתוך הבנת מהות אחריותם.
לא אחת אני מבקר את "הבית היהודי" ואת ראשיה, ודווקא לכן
היושרה מחייבת אותי לברך אותם כאשר הם ראויים לשבח.
* כוחו של טרור – על פי החקירה
בגרמניה, מסתמן שהטבח בקניון במינכן לא היה פיגוע טרור, במובן האידיאולוגי פוליטי
של המושג טרור. אך האירוע הזה מיטיב להמחיש את כוחו של הטרור. נער אחד בן 18 הצליח
לשתק למשך שעות את מינכן, אחת הערים הגדולות, המאוכלסות והמתקדמות באירופה. מבחינת
הטרור, הישג כזה גדול יותר ממספר ההרוגים.
* חוק אנטי ציוני – "חוק המקוואות", הכניעה התורנית של הקואליציה לחרדים,
הוא חוק אנטי ציוני, חוק החותר תחת מהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כיוון
שמשמעותו היא הפניית עורף ליהדות הגולה, שרוב מניינה ובניינה משתייכים לזרמים
הרפורמי והקונסרבטיבי, והצגתם כיהדות סוג ב'.
במקום לקרב את יהדות העולם למדינת ישראל, להפגין שישראל היא ביתו של
כל יהודי, אנו מתעקשים להרחיק, לסגור דלתות.
פתרון העומק האמתי לבעיה, היא עליה רבתי של היהודים הרפורמים
והקונסרבטיבים לישראל, כדי לשבור את התלות הפוליטית בגורמים חרדים שוללי הציונות.
* דמוקרטיה מתגוננת – הדבר נעשה באיחור של שנים, אבל מוטב מאוחר מאשר כלל לא. מלחמה
לחברה הישראלית בארגון הטרור "לה-פמיליה". זו מהותה של דמוקרטיה
מתגוננת.
* המרוויחים העיקריים – אם אכן מדינת ישראל תשבור סוף סוף, באיחור ניכר, את ארגון הטרור
"לה-פמיליה", המרוויחים העיקריים יהיו קבוצת בית"ר ירושלים ואוהדיה
הנורמטיביים (שהם הרוב המכריע של האוהדים).
* מהפכת ארדואן – המהפכה שמבצע ארדואן בארצו, אינה הפיכת דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא
הפיכת דיקטטורה במראית עין של דמוקרטיה ועם פתיחות מסוימת, לרודנות איסלמיסטית
טוטליטרית. ההפיכה נגדו (אם אכן הייתה וזו אינה קונספירציה שלו) האיצה את התהליכים
שהוא החל לכונן עם בחירתו לראשונה לראשות הממשלה ב-2002. כנראה שכמו באיראן, גם
בטורקיה יהיה הליך כלשהו של בחירות, אבל תהיינה אלו בחירות חרטא.
יש לזכור, שתפקיד הנשיא בטורקיה הוא בעיקרו ייצוגי. בשנים שבהן ארדואן
היה ראש הממשלה הוא היה השליט הבלעדי של טורקיה ואילו הנשיא, עבדוללה גול, היה
בתפקיד סמלי, ייצוגי, כמו בישראל, בגרמניה ובמדינות רבות נוספות. טרם בחירתו
לנשיא, ב-2014, הוביל ארדואן לשינוי החוקה ולבחירה ישירה של הנשיא, ובבחירה הזו
הוא השתמש כלגיטימציה ציבורית להפיכת התפקיד הסמלי לשליט המדינה, בניגוד לחוקה.
ארדואן הוא דיקטטור איסלמיסטי, והוא גם אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך
בטרור.
* הגמגום של אובמה – הגמגום של אובמה לנוכח דרישת הרודן הטורקי להסגיר לידיו את יריבו
גולן, הוא ביטוי לחולשתה של ארה"ב. על ארה"ב להשיב לדרישת הרודן: לא,
באל"ף רבתי. במקום זאת אובמה מבקש מארדואן הוכחות למעורבותו של גולן בהפיכה.
כך לא מנהיגים את העולם החופשי.
* סקירת מודיעין יומית – יום א' ב"הארץ". גדעון לוי: "חטא גדול היה פה. הקמת המדינה, צודקת ככל שהייתה,
לוותה בפשע הטיהור האתני הבלתי נסלח של חלקים נרחבים של הארץ". רוגל אלפר:
"אין שום לגיטימציה מוסרית לקרוא לישראל מדינת היהודים".
* לא שווה יריקה – איני מרבה לצפות בטלוויזיה, אולם השבוע צפיתי ב"גב
האומה".
ליבת התכנית היא המונולוג של ליאור שליין. כאמור, איני מרבה לצפות
בתכנית, אולם ממעט הפעמים שצפיתי במונולוג, כולל השבוע, אני מרשה לעצמי להגדיר את
שליין כסטיריקן מבריק. הוא חד כתער, בעל טיימינג בלתי רגיל, והמונולוגים שלו
עוקצים, נושכים, מצליפים – כפי שאמורה להיות סאטירה טובה. שליין אינו מבטא את
עמדותיי הפוליטיות. רחוק מזה. כאשר אני צופה במונולוג שלו, איני נהנה כאוהד המעודד
את כוכב קבוצתו. נהפוך הוא, איני נהנה, איני אמור ליהנות, כי דבריו המצליפים
כואבים לי. הם כואבים לי, כי הם כתובים בחוכמה, בהיגיון, בלוגיקה שמחייבת אותי
להתאמץ כדי להתמודד עם מסריה.
באשר לשאר חברי הפאנל – יש טובים יותר ופחות. אמירותיהם מוצלחות יותר
או פחות.
ויש את תום אהרון. אם להגדיר את תום אהרון בשתי מילים, ההגדרה היא: תת
רמה.
סאטירה אינה בידור. המטרה של סאטירה אינה להצחיק, אלא לעורר, להכאיב, אפילו
לזעזע. אולם הכלי של הסאטירה הוא ההומור. סאטירה טובה מעוררת, מכאיבה, אפילו
מזעזעת, באמצעות ההומור.
אדם נטול חוש הומור אינו יכול לעשות סאטירה. כי הוא פשוט פאתטי. אם
להגדיר את תום אהרון במילה אחת, ההגדרה היא: פאתטי.
יציאה אחת שלו הייתה בזויה במיוחד. המרואיין בתכנית היה השר כחלון.
שאל אותו תום אהרון, איך בתור השר שאמור להיות המתון בממשלה, הוא מסתדר בממשלה של
נועצי סכינים בתמונת התינוק מהכפר דומא. איזה מנוול. איזה איש קטן ועלוב נפש. זאת
הדרך שלו לחפות על חוסר כישרונו, על הפאתטיות שלו.
הסטיריקן המיתולוגי אפרים קישון נהג לומר שיש להבחין בין סאטירה
לסטירת לחי. דבריו של תום אהרון – לא זו בלבד שאינם סאטירה, הם גם אינם סטירת לחי.
הם אפילו לא יריקה בפרצוף. אם להגדיר את תום אהרון בשלוש מילים, ההגדרה היא: לא
שווה יריקה.
* ביד הלשון
מעורר מדנים – במאמר שפרסמתי בשבוע שעבר הגדרתי את "חוק ההדחה" כחוק
מעורר מדנים.
מעורר מדנים הוא מי שגורם למריבות ואיבה. הביטוי לקוח מספר משלי: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים
תְּכַסֶּה אַהֲבָה".
בסליחות לתענית אסתר אנו אומרים: "האויב בקומו לעורר מדנים / דימה להכרית פרחי
שושנים".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
