* נתניהו טועה – בביקורו
בשדרות, נתניהו אמר שהשנתיים מאז "צוק איתן" הן השקטות ביותר בעשור
האחרון. הוא טועה. הן השנתיים השקטות ביותר ב-16 השנים האחרונות (לפחות). במתקפת
הטרור הרצחנית של שנת 2000 – תשובתו של ערפאת להצעתם של ברק וקלינטון בקמפ-דיוויד
לנסיגה ישראלית לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קטנים) והקמת מדינה
פלשתינאית עצמאית שבירתה ירושלים, החל פשע המלחמה הפלשתינאי המתמשך; ירי טילים
מכוון על אזרחי ישראל (אליו נוספו מנהרות הטרור שנועדו לביצוע פיגועי ראווה
רצחניים).
המציאות מאז "צוק איתן" שונה בתכלית, הגם שהשקט אינו מוחלט.
אחרי המלחמה התקשורת איימה עלינו בהתרוקנות יישובי הנגב המערבי. בפועל, יישובים
אלה, כולל יישובי הקו ("עוטף עזה"), נהנים מצמיחה דמוגרפית חסרת תקדים.
זאת תמונת הניצחון של מלחמת "צוק איתן".
אין זה אומר שלא היו כשלים, שלא היו טעויות – היו גם היו, הן בתפקוד הדרג
המדיני, הן בתפקוד הדרג הצבאי. ומתי אין? האם בגדול ניצחונות ישראל, מלחמת ששת
הימים, לא היו כשלים וטעויות? היו. יש ללמוד מהכשלים, יש להפיק לקחים מהטעויות, יש
להפיק לקחים גם מן ההצלחות. אני מקווה ומאמין שהפקת הלקחים הזאת נעשתה ונעשית, ואם
אינה נעשית, הדבר חמור. כמובן שכדי שתהליך הפקת הלקחים יהיה רציני, משמעותי
ואפקטיבי, אסור לבצעו בוועדת חקירה שיפוטית, שכפי שלמדנו בעבר, אינה פורום מתאים
להפקת לקחים, אלא טריבונל לחיפוש "אשמים".
חשוב להפיק לקחים וללמוד לעומק כל טעות וכשל, אך כדי שהפקת הלקחים הזאת תהיה
אמתית, עליה לשמור על קשר עין עם התמונה הכוללת – הניצחון הישראלי, ולא עם הנראטיב
הפוליטי-תקשורתי של כישלון.
* קורס מבוא באזרחות – אני
שולל את מחוון המושגים ("מושגון") בלימודי האזרחות. המחוון – רשימת מושגים
ותשובות נכונות שהתלמידים משננים ומקיאים בבחינות הבגרות, מרדד את הלימודים, מייתר
את ספרי הלימוד (שיש בהם טובים יותר ופחות) והופך את התלמידים לגלמים מדקלמים. ומה
שחמור לא פחות – המחוון עצמו עמוס בשגיאות מביכות ומבחינה אידיאולוגית הוא מוטה
לכיוון פוסט ציוני. המושגים ה"נכונים" שעל התלמידים לשנן ולהקיא מפנים
עורף למהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית ומוטים לכיוון המגדיר פוסט ציונות
כ"דמוקרטיה" ו"ליברליזם", כביכול. לאחרונה, ועדת המקצוע של
לימודי האזרחות איזנה במידה מסוימת את המחוון, והדבר עורר את חמתם של גורמים
מסוימים שעתרו לבג"ץ.
לדעתי, יש לבטל את המחוון, ותכנית הלימודים צריכה לבטא בצורה מובהקת יותר
את מהותה של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית שנועדה להגשים את הציונות, ברוח
מגילת העצמאות.
זאת דעתי האישית; אפשר לחלוק עליה, ראוי להתווכח על הנושא. חשוב מאוד להתווכח
על הנושא, כיוון שהוא חיוני מאוד לעתידנו. יש מקום לדיון מקצועי בקרב המורים ואנשי
המקצוע במשרד החינוך ולדיון ציבורי ערכי המשותף לאנשי החינוך, להורים, לתלמידים
ולאזרחים שאכפת להם. אין מקום לדיון בנושא בבתי המשפט.
אין כאן כל עניין שיפוטי. העתירה לבג"ץ מבטאת אי הבנה בסיסית במהותה
של הדמוקרטיה ובתפקידו של בית המשפט במדינה דמוקרטית. בית המשפט היה חייב לדחות על
הסף את העתירה ולחייב את העותרים בהוצאות משפט. במקום זאת, השופטים בחרו להתערב
בנושא שאינו מעניינם, ולהביע את עמדותיהם על תכני החינוך, כאילו מקצועם הופך אותם
לבני סמכא בתחום.
זהו אקטיביזם שיפוטי בצורתו הקיצונית ביותר, ברוח מורשת אהרון ברק. הסיבה
היחידה בעולם ההופכת את השופטים לבעלי עמדה בנושא, היא האידיאולוגיה ש"הכל
שפיט". רק אם הכל שפיט, גם הסוגיה הזאת שפיטה. אולם גישת "הכל
שפיט" פגעה בדמוקרטיה הישראלית, החלישה את הכנסת, החלישה את הממשלה ובעיקר –
החלישה את בית המשפט. מעמדו של בית המשפט כמורם מעם, שכל האזרחים נושאים אליו
עיניהם ומכבדים את פסיקותיו, נשחק קשות כאשר בית המשפט ירד להתבוסס בביצה
הפוליטית. אמון הציבור הוא המעניק לבית המשפט את סמכותו המוסרית. האקטיביזם פגע
באמון הציבור. אלמלא אותה פגיעה, הקמפיין למען הרוצח רומן זדורוב גם אחרי שאשמתו
הוכחה מעל ומעבר לכל ספק סביר, לא היה מצליח. השחיקה במעמד בית המשפט עלולה לדרדר
את ישראל לאנרכיה.
שופטי בית המשפט מרשים לעצמם להתערב בתוכן לימודי האזרחות. בכך הם מעידים
על עצמם עד כמה הם אינם מבינים את שיעור היסוד בקורס המבוא לאזרחות.
* אחרי עשור של שטיפת מוח - בדרך כלל, קהל היעד של הפרקליטות אינו אמור להיות דעת הקהל, אלא
השופטים. אולם במקרה של הרוצח רומן זדורוב, שרצח את תאיר ראדה ז"ל, טוב עשתה
הפרקליטות שפרסמה את המידע ושחררה תמונות מן השחזור וכדאי שתמשיך ותחשוף גם את
התמונות מהדיבוב.
עשר שנים הופקר הרחוב לממציאי שמועות ותיאוריות קונספירציה ולגדודים
של תומכי הרוצח הנתעב. הגיעה השעה שהציבור ייחשף לאמת.
ברור לי שלאחר עשור של שטיפת מוח, ישנם רבים בציבור ששום דבר בעולם לא
יזיז אותם מ"דעתם". אך אני מאמין שרבים טרם הידרדרו למצב המנטלי הזה,
והצגת העובדות תשכנע אותם, שמדינת ישראל לא טפלה אשמת שווא באדם חף מפשע, אלא תפסה
את הרוצח והוא מרצה את עונשו.
* כולם אפסים - תמצית
עדות אזריה: כולם (חוץ ממני) שקרנים. כולם (חוץ ממני) נפלים. אף אחד (חוץ ממני) לא
מקצועי. אף אחד (חוץ ממני) לא הבין את הזירה. אף אחד (חוץ ממני) לא תפקד באירוע.
כולם – חבריי לפלוגה, המ"פ, המג"ד, המח"ט, הרמטכ"ל, שר
הביטחון; כוווולם (חוץ ממני) אפסים.
* אחדות הקצוות - בחודשים האחרונים, קם גיבור חדש לשמאל הרדיקלי בישראל. אלאור
אזריה. 50 שנה הם חיכו לו. רוגל אלפר מגדיר אותו כאיש השנה. צבי בראל טוען שיש
לשחרר אותו, אורי משגב מציע לו קו הגנה. המסר שלהם ברור – זה לא אזריה. הוא בסך
הכל מייצג את צה"ל. הוא בסך הכל פיון, חפ"ש, האצבע שלחצה על ההדק. הוא
התגלמות "הכיבוש", הוא הביטוי לערכי צה"ל.
כך, למשל, נראה מדור הדעות של "הארץ", ולא בכדי. לצד מאמר של
גדעון לוי המציג את מבצע "צוק איתן", שבו לאחר הבלגה ארוכה צה"ל
יצא לממש את זכותנו להגנה עצמית לאחר שנים של פשע מלחמה נורא בידי המחבלים שירו
רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, תוך שהם משתמשים בציניות מקפיאת דם באזרחים
ובילדים כמגן אנושי, כמסע ישראלי של רצח תינוקות וילדים המוני, מופיע מאמר של אורי
משגב על האירוע ההיסטורי הגדול של משפט אזריה. אזריה, טוען משגב, הוא המייצג של
ה"צייטגייט" – רוח התקופה. הם הופכים את אזריה לסמל, כיוון שבמשך עשרות
שנים, עשרות אלפי מצלמות צילמו מבוקר עד לילה בניסיון למצוא "אקדח מעשן"
לעלילת הדם שלהם, לפיה צה"ל הוא צבא של פושעי מלחמה, וסוף סוף מצאו
"ראיה".
העובדה שכל שדרת הפיקוד בצה"ל, מן המ"פ עד הרמטכ"ל ושר
הביטחון וגם ראש הממשלה (בימים הראשונים) גינו באופן נחרץ את המעשה המנוגד לערכי
צה"ל ולפקודותיו, מעשה חריג שבחריגים, והחייל שסרח עומד לדין צבאי על המעשה,
לא כל כך מזיזה למי שבאופן כללי עובדות לא כל כך מזיזות להם. כך "מסביר"
זאת משגב: "זו דרכו של הימין — להסית, ללבות,
לרכוב על הלהבות, ואז לברוח מאחריות ולהשאיר את החיילים הפשוטים בשטח".
הבעיה היא שבדיוק אותה טענה משמיעים
גדודי תומכיו של אזריה. מזמן לא הייתה שותפות אינטרסים כל כך מובהקת של קיצוני
הצדדים, המסייעים זה לזה, מפרנסים זה את זה ומלבים זה את זה כמו בפרשה הזאת. חוק
הרדיקלים השלובים.
* שבוע רגוע – השבוע היה שבוע רגוע אצל רוגל אלפר. רק פעמיים הוא ניצל את הבמה
ששוקן נותן לו, לביזוי והשתלחות במשפחות שכולות. פעם אחת במשפחתה של דפנה מאיר
ז"ל ופעם שניה במשפחתו של הרב מרק ז"ל. כלומר בשאר מאמרי השטנה שלו
למדינת ישראל, הכחשת קיומו של העם היהודי ותמיכה בטרור הערבי, הוא התאפק ולא לעג
לאף יתום, לא התעלל באף אלמנה, לא ביזה אף הורה שכול. ועל כך הוא ראוי בהחלט
להערכה.
וכיוון שפשקוויל ההסתה שלו נקרא, משום מה, "ביקורת טלוויזיה",
הוא השתלח בגסות במראיינים של בני משפחות השכול, על כך שהם מביאים את דברי
המרואיינים בלי להשפיל אותם, בלי לבזות אותם. כך, למשל, הוא תיאר את העיתונאית
המעולה, אחת הטובות בישראל, המוערכת מאוד בידי כל – משמאל ועד ימין והיא סמל של
מתינות, סיוון רהב מאיר: "סיון
רהב מאיר היא המאמי הלאומית, שמסמלת את המגמה השלטת בחברה הישראלית: חוזרת בתשובה חרדית,
ימנית, נוטפת קיטש ציוני, משכילה, משלבת אימהות לחמישה וקריירה". ונדמה לי ששנאתו אליה בשל היותה ציונית גדולה אפילו יותר משנאתו אליה
על כך שהיא אם לחמישה ציונים קטנים, לא עלינו.
* בהמשך ל"לה-פמיליה" - בהמשך לפעולה נגד
"לה-פמיליה" על המשטרה להמשיך בפעולה נגד ארגוני האוהדים העבריינים, כמו
"אולטראס", ארגון האוהדים של מכבי ת"א וכד'. השיטה של החדרת
"שמפניות" היא האפקטיבית ביותר, כאשר היא אפשרית.
* בור בהיסטוריה – פרסמתי ב"הזמן הירוק" מאמר על רצח האופי המתמשך לגולדה
מאיר. בתגובה האשים אותי איזה ראובן שפירא ב"בורות בהיסטוריה הפוליטית של
ישראל". מיהו בור? כנראה מי שמטיל ספק בנראטיב האופנתי של המיליֶה.
* הספר והים – מוסף "הארץ" ערך שאלון בין 24 סופרים, איזה ספר הם היו
לוקחים אתם לים. אילו נשאלתי, תשובתי הייתה: את הספר שאני קורא עכשיו. מבחינתי, כל
ספר מתאים לכל זירת קריאה. אני אקרא אותו ספר בכורסה בבית, בטיסה, בים, בתור
לקופ"ח או בשירותים. אם הספר מעניין אותי, מה זה חשוב איפה אני נמצא?
* ביד הלשון
* דורכים עלינו ורוצים שנאמר שזה גשם – עובד בחברת החשמל התראיין בתכניתה של קרן נויבך, ואמר:
"דורכים עלינו ורוצים שנאמר שזה גשם".
זה ביטוי משעשע, כי הוא מבוסס על המכתם של אלה שיורקים עליהם וחושבים
/ אומרים שזה גשם. אך השיבוש מוציא את העוקץ מהביטוי. הקשר בין יריקות ואשליית גשם
ברור. מה הקשר לדריכה?
מה שמזכיר לי את החשוד בשחיתות שהצהיר: "אני נקי כמו סרגל".
* את הפינה שעברה הקדשתי למונח "מעורר מדנים". הנה תגובה
יפה שקיבלתי מהקוראת אפרת בדיחי, מחברת הספר "פתאום נולדה":
הכתוב מגלגל בפרשיות יוסף את שרשרת המכירות
שהעבירה אותו מיד ליד.
בסוף קוראת התורה ל"מדינים"
- "מדנים":
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים
וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים
בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה[.....] וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ
אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.
לעניות טעמי יש כאן פשט חדש:
המדנים, בין האחים. זה מה שמכר אותו מצרימה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
