הבלוג של אורי הייטנר

מה הנביא ירמיהו תובע מאתנו?

עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק, וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ, אַל תַּחְמֹסוּ, וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

פסוק שראוי להיחקק ככוכב הצפון אליו חברה ואומה נדרשים לחתור. חברה של משפט צדק. חברה של צדקה וחסד. חברה של אכפתיות לחלש. חברה הנאבקת בעושק העניים. חברה השוברת את עריצות החזקים. חברה המגינה על הגר, כלומר על המיעוטים. חברה המגינה על היתום והאלמנה, שהיו אז החלשים בחברה, והמסר הוא של הגנה על החלשים בחברה בכל דור. חברה המגינה עליהם מפני הנטיה המרושעת להונות אותם, לחמוס אותם, לעשוק אותם. חברה נקיה מפשע, מרצח, משפיכות דמים.

אני קורא את הפסוקים הללו, והם מרוממי נפש, כיוון שהם מהווים תמרור לחברה – לאן עליה לשאוף, לאן עליה ללכת. הרי אלה בדיוק המסרים אליהם כיוונה מגילת העצמאות כאשר התחייבה להשתית את מדינת ישראל על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. הפסוקים הללו מגלמים את החזון הזה.

הנביא הנושא את החזון הזה, חובט באליטה המושחתת והנהנתנית, העושקת את עמה וחיה חיי פאר על חשבון סבל העם. "הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק, וַעֲלִיּוֹתָיו - בְּלֹא מִשְׁפָּט. בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם, וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ. הָאֹמֵר: אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים, וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי, וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר". הנביא מנגיד בין ההנהגה המושחתת הזאת להנהגה הראויה: "וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה ... דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן".

מילים כדורבנות. ונשאלת השאלה, איך נביא הנושא את דגל הצדק והמשפט, מסוגל היה בפרק כ"א, לשאת את דגל התפוררות חישוקי החברה, כאשר בשעה הקשה של המלחמה והמצור קרא לאנשים לנטוש את המערכה, לנוס על נפשם, להפקיר את אחיהם כדי להציל את נפשם. הרי האחווה היא אחותם של המשפט והצדק. איך מי שנושא את דגל הצדק והמשפט נושא בעת ובעונה אחת את דגל שבירת הסולידריות? הן זהו ממש המקרה המוזר של ד"ר ירמי ומיסטר יהו.

לתמיהה הזאת יש תשובה מן המוכן, של מי שממאנים לקרוא קריאה ביקורתית את ספר ירמיהו. תשובתם היא: היא הנותנת. דווקא כיוון שהנביא מציב מודל מופתי – אם המודל אינו מתקיים, אם המדינה אינה מדינת משפט וצדקה אלא מדינת שוד ועושק, שתיחנק. תעבור קנאתי שותקת, ותשרוף את ביתך עליך.

הגישה הזאת היא גישה מסוכנת מאוד. זאת חרב הפיפיות של האוטופיה.

הפירוש המילולי של המילה אוטופיה הוא שום מקום. האוטופיה היא מחוז חפץ אליו עלינו לחתור, אליו עלינו לשאוף; כוכב הצפון שלאורו עלינו ללכת. ללא חזון יפרע עם. ללא אוטופיה, החברה האנושית לא הייתה מגיעה להישגי הקדמה, לא הייתה מגיעה לדמוקרטיה, לא הייתה מגיעה להומניזם ולליברליות, הייתה נשארת חברה פראית, חברה קניבלית. אולם הקדמה הזאת מושגת באופן אבולוציוני, הדרגתי, אנושי; לא בדרך של "הכל או לא כלום". ניסיון להגשים אוטופיה עכשיו, ישיג את האוטופיה כפי שמשיח עכשיו מביא את המשיח ושלום עכשיו מביא את השלום. זו אוטופיה משיחית מסוכנת.

גישה של הכל או לא כלום, אוטופיה או חורבן, "גולני או כלא", היא גישה מסוכנת. כיוון ש"הכל" פירושו האינסוף, פירושו אוטופיה כלומר שומקום, פירושו הוא הבלתי מושג – בהכרח, הגישה של "הכל או לא כלום", תביא ללא כלום. כיוון שאי אפשר להשיג את "הכל", ואין כל פשרה על פחות מ"הכל", הרי באין "הכל", אין טעם לכלום. לכן, הגישה של אוטופיה או חורבן, חייבת להביא לחורבן.

הגישה הזאת היא המביאה אידיאליסטים שוחרי טוב להפוך בשם האידיאליזם לטרוריסטים צמאי דם וחסרי עכבות. הגישה הזאת היא המביאה אנשים לרדיקליזציה מטורפת ורצחנית. דרכם של חלק מן הישראלים הפועלים נגד ישראל, תומכי ה-BDS והתומכים באויבי ישראל ובטרור לגיהינום התודעתי והאנטי מוסרי הזה הייתה רצופה בכוונות טובות, בחתירה לשלום ולצדק, ברצון שישראל תהיה אוטופיה; ומשהאוטופיה לא הוגשמה בטוהרתה, הם הידרדרו לזוועה הזאת. זה מה שגרם למהפכות שנועדו ליצור עולם טוב יותר, אנושות טובה יותר, חברה טובה יותר, אדם טוב יותר – לטוטליטריזם של רצח עם המוני, מהפכות תרבות שהפכו לג'נוסייד ושאר זוועות האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה-20.

הנביא ירמיהו מציג אידיאל של חברת מופת ויוצא נגד המציאות המושחתת. אולם במקום מאבק לתיקון חברה בחיים האמתיים, כאן על פני האדמה, בידי בני אדם – על חולשות האנוש שלהם, בצעדי תיקון של יום קטנות, הוא נוקט בגישה של הכל או לא כלום.

שום דבר טוב לא יצא מ"עולם ישן עדי היסוד נחרימה", רק סבל ועושק יותר קשים וחמורים משהיו בחברה שנגדה נעשתה המהפכה, שנועדה לתקן את העולם. בעוד הסוציאליזם הדמוקרטי הליברלי, שפעל בדרכים דמוקרטיות ופרלמנטריות, במשאים ומתנים, בפשרות קואליציוניות, קידם את האנושות, את זכויות האדם, את זכויות העובד, את זכויות האישה, את זכויות הילד ושינה את העולם, הסוציאליזם המהפכני זרע רק מוות המוני וסבל.

הקיצוניות של "הכל או לא כלום" היא קיצוניות ממארת, מסוכנת, הרסנית. קריאתו של ישעיהו ליבוביץ' לעריקה ("סרבנות") המונית כדי להכריח את הממשלה ואת צה"ל להפסיק את "הכיבוש" היא התגלמות היצר ההרסני של "לא כלום היום", שלעולם אינו מביא למחר טוב יותר. ובדיוק כמוהו גם אותו אב שהתראיין השבוע וסיפר שאמר לבן שלו לעזוב את צה"ל במחאה על הצעדים נגד אזריה. כל אחד נושא איזה דגל שבשמו הוא מוכן להחריב הכל, וייקוב הדין את ההר.

****

חברי ההיסטוריון, שאותו אני מעריך מאוד, יוצא נגד המושג חברת מופת, שאני מרבה להשתמש בו, בטענה שהוא בהכרח יוצר את תפיסת ה"הכל או לא כלום" ההרסנית, את המופת או חורבן, שאינו יכול להביא אלא לחורבן. קשה להתווכח עם העובדות שהוא מציג – העובדות ההיסטוריות וחמור יותר, העובדות האקטואליות. לטענתו, אפילו הדרך למקום השפל שבו נמצא גדעון לוי, הייתה רצופה כוונות מופת.

קשה להתווכח אתו, ואני בכל זאת נאחז בחברת המופת; כמחוז חפץ וככוכב צפון שאליו עלינו לחתור, להתכוונן, לא במהפכות חורבן, אלא במעשי תיקון קטנים, יומיומיים, דמוקרטיים, אפורים, של חקיקה, של מאבק דמוקרטי, של פשרה, של מאבק בשחיתות, של מעשה טוב, של תיקון עוולות, של משא ומתן. לא בדרך של או לחיות בחברת מופת או לרדת לארץ המרצחים כי המילקי שם זול יותר, אלא בדרך של אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

אני מקבל את חזונו של ד"ר ירמי כמופת אליו יש לחתור, ודוחה את המהפכנות החורבנית של מיסטר יהו.

* 929