מאמר זה מתפרסם באתר ובקבוצת הפייסבוק
"מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות"; הענף ה... חילוני? חלוני? של מיזם
929, בהפקת תנועת בינ"ה.
מי שהיטיב לזהות את הזיקה הלשונית בין
חילון לחלון היה המשורר והמורה בארי צימרמן. בארי, שהגדיר עצמו גם כיהודי
"דתילוני", הגדיר עצמו כ"יהודי חלוני", וכך הוא הסביר את ההגדרה:
"אני לא 'חילוני'. המילה הזאת צורמת
באזניי. עם זאת, אני גם לא בדיוק 'דתי'. יש יהודים 'דתיים' שאני חש קירבה גדולה אל
יהדותם, ויש יהודים 'חילוניים' שיהדותם אינה נוחה לי. בקצרה, קצתי במינוחים הללו, שאינם
ממפים כראוי את קו ההפרדה הרצוי לי. והנה איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני,
ובעלי דבבי, 'חילוניים', 'דתיים' כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החלוני?
מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש
גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר,
לא ישקיף ולא יושקף. חד אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות
שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים
החלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשרי, יהודי חלוני אני".
איזה יופי! גם אני מסרב למקם את עצמי בחלוקה הדיכוטומית של
"חילוני" / "דתי" המשחיתה את התרבות היהודית ואת החברה
הישראלית. אני מתחבר להגדרתו החלונית של בארי, ולא בכדי, התחברתי לבארי עצמו, בקשר
שנמשך כעשרים שנה, שהיה בו שיתוף פעולה לצד מחלוקות עקרוניות (למשל, שלילתו של
בארי את המונח "ערכים יהודיים". הוא טען שאין דבר כזה, וקרא לנו לצקת את
ערכינו האוניברסליים בסמלים היהודיים).
בארי צימרמן, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, מעמודי התווך של תנועת
ההתחדשות היהודית בישראל – בדרכו הייחודית, המקורית והיצירתית, שהייתה תמיד מחוץ
לכל קופסה, גם לקופסאות ההתחדשות היהודית, הלך אמש לעולמו במפתיע. בארי מת מדום
לב, ללא עת, והוא בן 65.
ניצחו אראלים את המצוקים.
****
לפני ארבע שנים וחצי, פרסם בארי בכתב העת "ארץ אחרת" מאמר
ביקורת על ספרו של הרב בני לאו, לימים - מייסד מיזם 929, "ירמיהו – גורלו של
חוזה".
הרב בני רואה בנביא את הפובליציסט של ימיו. "כוונתי", הוא ממשיך, "לאותו מקצוע
ייחודי, שבו עומד אדם מחוץ למערכת ומשתדל בכל כוח כתיבתו או דיבורו לשכנע את אנשי קהלו
בצדקת דבריו ובסכנה האורבת להם אם לא יקשיבו לו". הרב מבקש להנכיח את מסריו
הפובליציסטיים של הנביא ירמיהו בחברה הישראלית של ימינו.
בארי צימרמן אינו שולל את הדימוי של
הנביא כפובליציסט, אך רואה בו בראש ובראשונה משורר. הצגתו כפובליציסט והתעלמות
מהיותו משורר, מרדדת אותו. "רוח אפו ועומק נשמתו של הטקסט הנבואי טמונים (כמו
בכל שירה גדולה) לא רק ב'תוכן' אלא גם בצורה, ברטוריקה. להתעלמות הכמעט מוחלטת מגאוניותו
הספרותית של ירמיהו מקביל כאן המאמץ להנמיך בנבואת ירמיהו את היסוד המטאפיזי ולהדגיש
את תובנותיו האנושיות, הפוליטיות, ה'פובליציסטיות' לכאורה. לא זו הדרך, אני סבור. הרי
הרטוריקה הנשגבת של ירמיהו היא הסיבה להכללתו במקרא. פובליציסטים חשובים נמוגים בחלל
ההיסטוריה בתום שליחותם הפוליטית חברתית. משוררים גדולים נותרים רלוונטיים. בחירתו
של לאו להעניק לירמיהו את כתר הפובליציסט ולהצניע את כתר המשורר מרדדת את דמותו של
הנביא".
****
עיקר ביקורתו של
בארי, הייתה דווקא על המסרים של הרב בני על אודות המסר הפובליציסטי של ירמיהו.
ובעצם, הביקורת הזאת אינה על הרב בני, שהיטיב לנסח ולהבהיר את ירמיהו, מתוך
הזדהות, אלא היא על ירמיהו בכבודו ובעצמו. ועם הביקורת הזאת אני בהחלט מזדהה, והיא
קרובה לביקורת שכתבתי בבמה זו על דברי הנביא.
הביקורת הנוקבת של בארי, היא על התמה המרכזית של ספר ירמיהו: ההתניה שבין קיום חברה צודקת לבין ריבונות יהודית.
ואם הביקורת הופנתה לרב בני לאו ולא לירמיהו עצמו, הסיבה לכך, היא שלטעמו של בארי
לרב בני יש פרספקטיבה היסטורית שלא הייתה לירמיהו, על המשמעות והתוצאות הכרוכות
באובדן ריבונות. "האם משמעות הקיום של החברה הישראלית כ'עם סגולה', פירושו שאין
לריבונותנו הלאומית כל ערך אם אין היא משמשת כלי לכינונה של חברה צודקת? האם עדיף בעיניו
היותנו שותפים באוטונומיה יהודית המנהלת חיים חברתיים הוגנים (תחת ריבונות זרה) מאשר
מדינה יהודית ריבונית שחייה החברתיים פגומים? איני סבור שלירמיהו הנביא היתה מספיק
פרספקטיבה היסטורית לשער בנפשו איזה מחיר נורא ישלם עמו על אובדן ריבונותו המדינית.
פרספקטיבה שכזו כן עומדת לרשותו של מחבר הספר שלפנינו, אך הוא בוחר, לצערי, שלא ללמוד
ממנה את הלקח ההיסטורי המתבקש, לטעמי: ריבונות לאומית ללא תנאי".
ריבונות לאומית ללא תנאי. אני חותם על ההגדרה הזאת. אין בכך בשום אופן
התפשרות על הכמיהה, התביעה והמאבק לחברה צודקת ובריאה. גם בארי הבהיר שעמדתו נובעת
"דווקא משום אהדתי העמוקה לערכים של
צדק חברתי וסולידריות אנושית".
אכן, אם המדינה תהיה מושחתת ורקובה, מושתתת על אדני עוול חברתי
ומוסרי, היא תהיה מדינה חלשה, משוללת החישוקים המקיימים אותה – חישוקי החוסן
החברתי, היצוק על ערכי הערבות ההדדית, הצדק והמשפט וספק אם היא תוכל להחזיק מעמד.
הן רק לפני שנות דור ראינו את האימפריה הסובייטית האדירה מתפוררת בשל הרקב שפשה
בה, ובעקבותיה הגוש הקומוניסטי כולו. הן אנו רואים בחמש השנים האחרונות את
התפוררותן של מדינות המזרח התיכון, שאף הן היו רקובות מן היסוד. ולכן, אין להתעלם
מאזהרות הנביאים מפני התוצאות של רקב מוסרי. אני קורא את דברי הנביא כתמרור אזהרה,
מפני התוצאות הכרוכות בעוול ובשחיתות חברתית ומוסרית.
אולם מכאן ועד המסר של "מופת או חורבן" רב המרחק. הגישה של
"עולם ישן עדי היסוד נחרימה" לא בנתה דבר, רק המיטה אסונות, עוולות,
חורבן וג'נוסייד. הדרך לחברת המופת עוברת רק בפעולה קונסטרוקטיבית של תיקון החברה.
אין בונים באמצעות חורבן.
בארי צודק בקביעתו – ריבונות ללא תנאי. ללא ריבונות לא יהיו לעולם צדק
ומשפט. אם לא תהיה מדינה - לא תהיה מדינה צודקת. נכון, אין ערובה בעצם קיומה של
מדינה לכך שהיא תפעל בדרכי צדק. אולם אם היא לא תתקיים, ודאי שהיא לא תהיה צודקת.
אין שום דבר מוסרי בגישה איסטניסטית המפחדת מהתמודדות עם מחיר
הריבונות. ריבונות מחייבת צבא, משטרה, שב"כ, בתי סוהר. אפשר להיות איסטניסטים,
ולא לאהוב את המוסדות הכוחניים האלה. אפשר להתעלם מכך שהנשק שבידינו הוא נשק מגן,
שנועד להגן על קיומנו ועל יכולתנו להיאבק על חברה מוסרית וצודקת, ולראות בנשק רק
כלי שהורג, ומה פתאום שאנחנו נהרוג? תפקידנו רק להיהרג. בזה אנחנו טובים. אם אנו
נאלצים להגן על עצמנו, על קיומנו, על חיי אזרחינו המותקפים בידי טרור, אנו הופכים
ל"מדינת רשע", כהגדרתו השבוע של גדעון לוי. במאורעות תרפ"ט לא
היינו מדינת רשע, גם לא בפרעות בקישינב, גם לא בטרבלינקה. יתכן שגדעון לוי ושכמותו
מתגעגעים. אני לא.
****
הפילוסוף היהודי גרמני פרנץ רוזנצוויג,
שלל מכל וכל את הציונות, ואת הרעיון של מדינה יהודית. מדינה רק תקלקל אותנו, הוא
אמר. כל ייחודו של העם היהודי הוא היותו עם החי במנותק מן האדמה, מחוץ למולדתו, עם
גולה ונטול ריבונות. לדידו, היהודים כפרטים מתים ככל האדם, ובכל זאת העם היהודי כקולקטיב
ממשיך להתקיים, בניגוד לכל העמים. זאת, בעיניו הגאולה, שכבר הושגה. מה איפשר לעם ישראל
להגיע לגאולה? לשיטתו, ייחודו של העם היהודי והתנאי לגאולתו, הם העובדה שעם ישראל התנתק
מארצו וחי חיים שאינם קשורים לאדמה, לעולם המציאותי. אחרי חורבן בית המקדש, עם ישראל
חי חיים וירטואליים. החיים הווירטואליים לא יפסקו; התרבות של עם ישראל ותודעתו תמשך
לעד, על אף המוות של הפרטים בתוכו. על פי תפיסתו, אין עוד משמעות לא"י הממשית.
הוא התנגד לרעיונות של תחיית העם היהודי וחזרתו לקדמותו. בעיניו, החורבן והיציאה לגלות
היו ברכה עצומה לעם ישראל, כי הגלות הזאת היא שאפשרה את ההתפתחות הרוחנית המלאה שלו,
כשלא נדרש ללחום את מלחמות הקיום הפיזיות. בעיניו, מציאות של מדינה וריבונות כוללת
בתוכה, מניה וביה, את המלחמה. "מלחמה ומהפכה היא הממשות היחידה שהמדינה מכירה
אותה, ואילו היה רגע שאין בו לא זו ולא זו – ולו רק בצורה של הרהור במלחמה או במהפכה
– שוב לא הייתה היא המדינה. אף לרגע אחד אין היא יכולה להניח את החרב מידה". לכן,
הוא שלל מכל וכל את הציונות.
לטענתו של רוזנצוויג, מה שבנה ועיצב
את העם היהודי הוא דווקא הגלות, בה הוא הגיע להישגיו הגדולים, בה יצר את יצירתו
הגדולה, בה הגיע לפסגות הרוחניות והתרבותיות שלו. הוא מתריע כנגד הרעיון של חזרת
העם היהודי לא"י, בו הוא רואה נסיגה לאחור של הציוויליזציה היהודית. העובדה
שעם ישראל הגיע לפסגת יצירתו דווקא בגולה אינה מקרית. רק בגולה, בהתנתקות מארץ
ממשית ומהיסטוריה ממשית, ביכולתו של עם ישראל לפתח את הרוח והתרבות. רק הניתוק
מהאחיזה בחומר, באבנים, בקרקע, בבית
המקדש, שיחרר את עם ישראל ואפשר לו להתמקד ברוח ולא לעסוק במלחמות, בכלכלה, בחומר.
חזרת עם ישראל לארצו ולהיסטוריה, היא קשירה מחדש של העם היהודי אל האדמה ואל
החומר, ותסיג אותו אחור מהישגיו הגדולים שנוצרו בגלות.
לא בכדי, נאחז רוזנצוויג בירמיהו, כאחד מגיבוריו ההיסטוריים. בספרו
"כוכב הגאולה", הוא העלה אותו על נס. על פי רוזנצוויג, בחורבן הבית הראשון, צדקה האופוזיציה של הנביא ירמיהו
ושכמותו, שתמכו בוויתור על עצמאות מדינית וכניעה לבבל. דווקא הם אפשרו את תקומתה מחדש
של רוח העם. דווקא הגלות הייתה בית היוצר של היהדות. בא"י רק מיעוט קטן בעם דבק
במונותיאיזם והרוב זנה לעבודה זרה. רק בגולה העם התעצב סביב תפיסה מונותיאיסטית. בגולה
הסמכות עברה מן הפוליטיקאים לחכמים, מבעלי הכוח הפיסי לבעלי הכוח הרוחני. בגולה, ההנהגה
הרוחנית השפיעה על העם ועיצבה אותו.
רוזנצוויג נפטר ב-1929, ארבע שנים טרם עליית היטלר לשלטון. מוראות
השואה נחסכו ממנו. כל התאוריה שלו התנפצה על סלע המציאות. עשר שנים אחרי מותו פרצה
מלחמת העולם השניה. פציפיסטים כמותו יצאו בכל כוחם נגד המלחמה בהיטלר. לא היטלר
היה, בעיניהם, האויב, אלא עצם המלחמה. רוזנצוויג הפציפיסט ראה במלחמות תוצאה בלתי
נמנעת מהקשר לאדמה וממדינה עצמאית, ולכן הוא ראה את העם היהודי כמחוסן מהמלחמה.
כמה תמוהה, כמה הזויה התאוריה הזאת, נוכחנו זמן קצר לאחר מותו. איזה מחיר שילמנו על התפיסה לפיה העם היהודי
אינו זקוק למולדת ומדינה. רוזנצוויג ראה ביהדות, בזכות היותה מנותקת מן הקרקע – שהינה
הגורם למלחמות - וכל עוד היא מנותקת מן הקרקע, את האלטרנטיבה למלחמה, העשויה לממש את
חזון השלום העולמי. היהודי, בשל השוני שלו מבני עמים אחרים, הוא "הפציפיסט האמתי
היחיד", כלשונו. רק היהדות, התגאה רוזנצוויג, בזכות תפיסת עולמה, עשויה להביא
לידי מימוש את חזון השלום העולמי. העמים האחרים שבויים באינטרסים הארציים המדרדרים
אותם למלחמות. חזון השלום העולמי מותנה בכך שהעולם כולו יגיע לשלב ההתפתחות שבו כבר
נמצא העם היהודי ולכן ביכולתו לשמש מופת. "לעצמו כבר הגיע העם היהודי עד המטרה,
אשר לקראתה רק פוסעות אומות העולם... הריהו עומד מחוץ לעולם שעדיין לא זכה לתואם זה".
איזה מחיר נורא היה נמנע אילו הציונות והקמת המדינה קדמו במאה שנה.
אולם הציונות והקמתה קיומה של מדינת ישראל, הם הגורם לכך שהשואה לא כילתה את העם
היהודי כליל.
ולא רק את הקיום הפיסי הבטיחה מדינת ישראל, אלא גם את הקיום הרוחני,
התרבותי. הציונות החייתה את השפה העברית, את היצירה העברית, את הספרות העברית, את
השירה העברית, את הזמר העברי, את התנ"ך, חידשה את היהדות; באלפיים שנות
גלותו, יצר העם היהודי יצירה מפוארת, אך במאה השנים האחרונות יצרה הציונות יצירה
גדולה ומפוארת ממנה.
קיומה של המדינה כרוך בהתמודדויות עם אתגרי החיים האמתיים – עם ניהול
חברה, עם ניהול כלכלה, עם ניהול מערכות חוק ומשפט, עם ההכרח בקיומם של צבא וכוחות
ביטחון. יש מי שלא רצו בהתמודדות הזאת, והעדיפו את הקיום הווירטואלי, האמורפי,
ברוח רוזנצוויג. וגם היום, יש מי שלא למדו דבר, ורואים בעצם ההתמודדות של מדינת
ישראל עם אותם אתגרים ובעיקר במימוש זכותה להגנה עצמית – "מדינת רשע",
שאין לה זכות קיום.
בארי צימרמן צדק לחלוטין בקביעתו הנחרצת: ריבונות לאומית ללא תנאי.
****
ירמיהו ונביאי ישראל הציבו לנו חזון של חברת מופת המבוססת על משפט
וצדקה. עלינו לאמץ את החזון כחזוננו – חזונו של עם ישראל, חזונה של מדינת ישראל,
חזונה של החברה הישראלית; ללכת לאורו של החזון ולהיאבק על תיקונה של החברה בדרכי
הגשמתו.
אולם התנאי ההכרחי להגשמת החזון הזה הוא ריבונות לאומית ללא תנאי.
"הַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה
וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם. וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה,
קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר. וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת
לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה", כפי שמאיים הנביא בפרק שלנו, אינם
הדרך להגשמת חזונו. אין חורבן קונסטרוקטיבי, אין הרס יוצר.
התנאי להגשמת החזון הוא ריבונות לאומית. ולכן, יש להיאבק עליה ללא
תנאי, כפי שכתב בארי צימרמן.
תנאי נוסף לתיקון הוא אהבת ישראל. וגם כאן, מיטיב בארי לציין, בסרקזם:
"הנביא ירמיהו אמנם אהב את עמו, אך את השקפת
עולמו אהב יותר".
יהי זכרו של בארי ברוך!
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
