* מתי השחרור מוצדק? – שחרורה המוקדם של אתי אלון מוצדק. תזכורת – אתי אלון נגשה בבוקר
בהיר אחד לתחנת המשטרה, ובפיה וידוי מסמר שיער. איש לא עלה עליה והיא יכלה להמשיך למעול
ולגנוב מלקוחות הבנק עוד שנים רבות. אולם היא חשה מועקה קשה, ולכן הסגירה את עצמה
ביוזמתה ומרצונה החופשי. בחקירתה היא גילתה הכל, לפרטי הפרטים. במשך 14 שנים היא
הייתה אסירה למופת. לטעמי, ראוי היה לשחרר אותה, על אף פשעיה הכלכליים החמורים,
כבר בחלוף 2/3 ממאסרה, לפני קרוב לשנתיים.
בדיוק מהסיבות המצדיקות את שחרורה של אתי אלון, ההחלטה שלא לשחרר את
האנס הסדרתי משה קצב, מוצדקת אף היא. הנ"ל הפעיל מערכת משומנת של פרקליטי
צמרת ויחצני צמרת כדי להשמיץ ולפגוע בקורבנותיו ומעולם לא הביע חרטה. נכונותו, סוף
סוף, לעבור שיקום לעברייני מין היא בהחלט התפתחות חיובית. אדרבא, שיעבור את תכנית
השיקום, ואחריה, בהתאם לתוצאותיה, ניתן יהיה לדון בשחרורו המוקדם.
* האנס הבכיין – אנשיו של האנס הסדרתי משה קצב, מיתממים בטענה ש"מענישים את
קצב על כך שלא הודה. מה, חובתו של אדם להודות בעבירה שלטענתו לא עשה?" וכו'
וכו'.
לא. קצב לא נענש על כך שלא הודה, אלא על העבירות שהורשע בהן, על פי
הראיות. על ההרשעה, הוא נדון למלוא תקופת המאסר.
ניכוי שליש הוא פרס. העונש אינו תקופת גזר הדין בניכוי שליש. אסירים
מקבלים את הפרס בגין התנהגות טובה, הפנמת חומרת מעשיהם והנחה שמסוכנותם חלפה. הדבר
האחרון שניתן לומר על האנס הסדרתי, הוא שהאיש הפנים את מהות מעשיו וחומרתם. נהפוך
הוא, האנס ממשיך להתקרבן ולהתבכיין ולהאשים את כל העולם ובעיקר את קורבנותיו
ב"מה שקרה לו", ב"מה שעשו לו". התנהגותו מעידה עד כמה הוא
רחוק מלהיות ראוי לפריבילגיה הזאת.
* מחממים את האנס - הרשת החברתית מלאה בתומכי האנס הסדרתי. קשה להאמין, אך זו עובדה.
ומה שמעורר חלחלה מיוחדת – יש לו גם תומכות לא מעטות (שאלתי אחת מהן אם היא מוכנה
שבתה תעבוד אצל האנס קצב. היא השיבה בחיוב. איני מאמין לה).
אחד מתומכיו קרא לו לכתוב ספר שיימינג על קורבנותיו, כנקמה. אותו תומך
אינו מבין, שאם האנס יעשה כן, הוא ימשכן את עתידו ועתיד משפחתו בגין הפיצויים
שיידרש לשלם בתביעות הדיבה של קורבנותיו.
* לגרש - התקשורת אוהבת את אורן חזן. אין כמעט יום שהוא אינו מככב בתקשורת
האלקטרונית, ואין כמעט ח"כ הזוכה לחשיפה כזאת. אילו הייתי חובב קונספירציות,
הייתי מסביר זאת בשנאת הליכוד, ורצון להגחיך אותו, באמצעות העמדת המוקיון הזה
בפרונט, כפני הימין. לדעתי, הסיבה לכך היא אחרת – הרדידות, הצהובות וה"אדם
נשך כלב" של התקשורת, גורמת לה לטפח את המוקיון. אלא שהבדיחה הזאת היא על
חשבוננו, היא בדיחה מסוכנת, החשיפה הזאת הופכת אותו לפופולרי ומחזקת אותו.
על גלי הפופולריות הזאת, חזן פוקד גדודי תומכים לקראת הפריימריז.
הלהיט החדש – הוא פקד את הביריון הפשיסט "הצל". כן, כן – הביריון הזה
הוא כעת חבר בליכוד, ועלול להיות בין בוחרי הרשימה לכנסת של מפלגת השלטון בישראל
(ולא מן הנמנע שבעתיד אולי אפילו ח"כ). והביריון הזה יגייס את גדודי תומכיו
להשתלטות עוינת על הליכוד.
לכאורה, אין מה לעשות. זאת הדמוקרטיה. התפקדות חופשית והצבעה חופשית
בפריימריז. אך זה לא מדויק. הליכוד הוציא משורותיו, לפני כמעט שלושים שנה, את אחד
מפעיליו המרכזיים משה עמירב, מראשי תנועת בית"ר בישראל, כיוון שהיה חתום על
תכנית משותפת עם פייסל חוסייני לקונפדרציה ישראלית, ירדנית פלשתינאית. מאוחר יותר,
הוציא הליכוד משורותיו את אריה נאור, אחיינו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, בנה של
ח"כ מתנועת החירות אסתר רזיאל נאור (שכיהנה 24 שנים ברציפות) ומזכיר הממשלה
בתקופת בגין, בשל תמיכתו המוצהרת בוועידה בינלאומית ובחלוקת הארץ. סילוקם מן
התנועה נעשה בבית הדין של התנועה, כיוון שפעלו נגד האידיאולוגיה של התנועה.
כיוון שההליך הזה קיים, על הליכוד, המגדיר עצמו כתנועה לאומית
ליברלית, להפעיל אותו כדי לסלק משורותיו את שני הלאומנים הפשיסטים המסוכנים הללו.
* בחירה בין אור וצל - מסע השיימינג הבזוי של הביריון הפשיסט המתקרא "הצל" נגד
משפחת בגין, מחדד את מהות הצומת שבו נמצא הימין הישראלי. עליו לבחור בין מה שמייצג
בני בגין למה שמייצג "הצל".
* הסבא של שמעון פרס – סקופ! נמצא הסבא של שמעון פרס. בני בגין. הבת שלו שהתאסלמה היא
האמא הערביה של פרס.
(וברצינות – את סיפור האמא הערביה של פרס, המציא פרס עצמו. הוא נהג
להתבכיין: "מה לא אמרו עליי? אמרו אפילו שאמא שלי ערביה". ובסוף הוא
התחיל גם להאמין בזה. את הבת המוסלמית של בני בגין המציא "הצל").
* רמאות ונוכלות - לא אחת, כאשר התרעתי נגד הלגיטימציה בחלקים
מן הימין הישראלי לגורמים כמו "מפלגת החירות" האוסטרית ומנהיגה שטראכה ומארין
לה-פן הצרפתיה, נעניתי בתגובות המציגות אותי כמי שאינו מעודכן ומדקלם סיסמאות ישנות
וכו', מלוות בקישורים למאמריו של ראש המרכז לקידום יחסי ישראל אירופה ויליאם ט'
רוט.
השבוע התברר שהאיש הוא רמאי ונוכל
וזהותו – זהות בדויה. יש לקוות שההולכים שבי אחריו יבינו שגם מסריו - רמאות ונוכלות.
* ההבדל - ראש המשלחת האולימפית של לבנון מנע את עלייתם של ספורטאים ישראליים
לאוטובוס שהוביל לטקס הפתיחה, והיה באחת לגיבור לאומי. והנה, על רגל האחת, ההסבר
לשאלה למה לבנון נראית כמו שהיא נראית, וישראל נמצאת איפה שהיא נמצאת.
* ביטל את המנוי – ג'פרי גולדברג, העיתונאי היהודי אמריקאי החשוב, הוא מהבולטים בין
אנשי השמאל הליברלי בקרב היהודים בארה"ב, העיתונאי המקורב ביותר לאומבה, מבקר
חריף של מדיניות ממשלת ישראל, ועם זאת אוהד ישראל ופרו-ציוני מוצהר, היוצא נגד ה-BDS והאנטישמיות החדשה שהיא
מייצגת, ונגד היהודים האנטי ציונים.
בעקבות פשקוויל הסתה אוטו-אנטישמי קיצוני במיוחד שפרסם השבוע גדעון
לוי, שכותרתו "מדינת רשע" ותוכנו הוא שמדינת ישראל היא מדינת רשע,
שהמניע המרכזי שלה הוא רוע לשמו, החליט גולדברג לבטל את המנוי שלו על
"הארץ". הוא צייץ ל–107 אלף
עוקביו בטוויטר, שמאמרים כאלה מעוררים אצלו בחילה. הניאו־נאצים, כתב, מפיצים את מאמריו
של גדעון לוי, ולכן הוא חייב לקחת פסק זמן מ"הארץ".
בתגובה, פרסם לוי פשקוויל גס נגד גולדברג, שכותרתו: "ג'פרי
גולדברג, גם באשמתך נמשך הכיבוש". מה שהכי מכעיס את לוי ומוציא אותו משיווי
משקלו, הוא התעקשותו של גולדברג להיות ציוני. הוא כותב עליו בלעג: "ציוני, בוודאי ציוני, ידיד ישראל, בוודאי ידיד ישראל",
כמונה את חטאיו החמורים. ועל העובדה שציין גולדברג, שהניאו-נאצים
מפיצים את מאמריו של לוי, הגיב לוי שהניאו-נאצים הם "הטובים שבידידי
ישראל". אמר ג' האו האו הישראלי.
* המלצת השף – המאמר המומלץ שלי בעיתוני השבת, הוא הפרק הראשון בסדרת מסות על
הביוגרפיה האינטלקטואלית והאידיאולוגית של בן ציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו,
במוסף התרבות והספרות של "הארץ", מאת עדי ערמון. מאמר מרתק, עמוק, יסודי,
מלומד ומדויק, והוגן מאוד מבחינה פוליטית. איני מכיר את עדי ערמון, ולפחות מהפרק
הראשון אין לי מושג מהן דעותיו הפוליטיות. מחיפוש ב"גוגל" למדתי שהוא
ד"ר למדעי המדינה, המשלב
בין מדעי היהדות, מחשבה מדינית והיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית. מכך שהמחקר נעשה במסגרת מכון "מולד", אני משער שנטייתו של
החוקר היא ל"שמאל" הישראלי. אולם הדבר אינו ניכר במחקר, לפחות על פי
הפרק הראשון.
המוטו למאמר הוא ציטוט של בנימין נתניהו: "כולנו חייבים הכל
להורינו" – מוטו המגדיר את חשיבות המחקר לחקר הפוליטיקה הישראלית: התחקות אחר
מקורות היניקה האידיאולוגיים של ראש הממשלה.
* האדם המושחת ביותר בתולדות הפוליטיקה
הישראלית - אהוד בן עזר לא איבד את אמונו באולמרט, ואינו מבין למה הוא יושב
בכלא. אולמרט יושב בכלא, כיוון שמעט ממעשיו המושחתים של הפושע הזה, שבמשך עשרות
שנים התנהל כראש כנופיית פשע, הוכחו למעלה מכל ספק בבית המשפט. נכון, הוא קיבל
הנחת סלב, אך עצם העובדה שהוא יושב מאחורי סורג ובריח חיונית מאוד למלחמה בפשע
ובשחיתות.
אין לשלול בשל עובדה זו את זכויותיו ההיסטוריות, כמו הפצצת הכור
הסורי, ואחריותו למלחמת לבנון השניה, שעל אף הכשלים הרבים שהיו בה, במבחן התוצאה
היא ניצחון ישראלי משמעותי. אך אותן זכויות אינן מחפות כהוא זה על פשעיו, על היותו
גנב ולוקח שוחד.
מצער מאוד שאדם חכם כמוך, אהוד בן עזר, מתעקש להתעלם מן העובדות
ולהעמיד את עצמך כמי שיודע טוב יותר מהשופטים, שבניגוד אליך פסקו על סמך ראיות,
שהפושע הזה הוא חף מפשע. על סמך מה, אהוד, אתה קובע זאת? סתם, כי החלטת? סתם, כי
אתה אוהב את האיש, ולכן העובדות וההוכחות החותכות אינן מעניינות אותך?
שוב ושוב אתה מזכיר לרעה את העובדה שבן דמותו של אולמרט, הדומה לו
מאוד בהתנהלותו הפלילית העבריינית, אריה דרעי, חזר לממשלה אחרי שריצה את מאסרו +
תקופת הקלון. מה ההבדל? מה ההבדל בינך, אהוד, לבין חסידיו של דרעי שהתעלמו מן
הראיות, העובדות ופסקי הדין והחליטו ש"הוא זכאי"? הם לא רציונליים? מה
רציונלי יותר בדבקות שלך ב"חפותו" כביכול של הפושע הזה, שהשחית כל חלקה
טובה בכל תפקיד שנגע בו. העבריין שלקח שוחד, שגנב, שרימה, ששיחד, ששיבש הליכי
משפט. למה? ועל סמך מה? סתם, כי כך החלטת מראש?
אין לי כל בעיה לשבח את הפושע הזה על הדברים החיוביים שעשה. אבל אין
בהם כדי להלבין את פשעיו. אהוד אולמרט – האדם המושחת ביותר בתולדות הפוליטיקה
הישראלית.
* הוא זכאי – ישעיהו פינטו זכאי. למה? ככה. כי ככה החלטתי. אבל הוא הורשע על סמך
ראיות. אז מה? מה זה ראיות, אם אני החלטתי שהוא זכאי?
* ביד הלשון
* להוריד את הכובע – ח"כ אלי אלאלוף, יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של
הכנסת, שיבח בראיון לגל"צ את התקשורת על כך שהעלתה על סדר היום הציבורי את
סוגיית תאונות העבודה. "אני מוריד להם את הכובע".
ותמהתי. למה הוא מוריד להם את הכובע? מה מפריע לו בכך שהם חובשים
כובע? הוא שאל אותם אם הם רוצים שהוא יוריד להם את הכובע?
כמובן שכוונתו הייתה, שהוא מסיר בפניהם את הכובע. כלומר, את הכובע
שלו. הסרת הכובע בפני מישהו היא מחווה של כבוד ונימוס. הגינונים הללו כמעט חלפו מן
העולם, וראשי הג'נטלמנים כבר אינם מכוסים בכובעי צילינדר, ומה שנשאר הוא הניב
הלשוני; הסרת כובע וירטואלית.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
