הבלוג של אורי הייטנר

המחזה הנגלה לנגד עינינו בפרק זה, הוא מאוד מודרני, פוליטי, דמוקרטי.

שני מנהיגים רוחניים, שני אינטלקטואלים, עורכים עימות פומבי, לעיני התקשורת ולמול העם כולו. הם חלוקים ביניהם בהערכת המצב, שעליה יש לבנות את האסטרטגיה הלאומית ודרכי הפעולה הממלכתיות. כל אחד מהם מנסה לשכנע בצדקתו.

המחזה הזה אינו נטול דרמות. ירמיהו הוא גם שחקן. הוא עולה על הבמה כאשר עול על צווארו – מיצג פוליטי שנועד להמחיש את המסר שלו. וגם יריבו, חנניה בן עזור, עושה מעשה דרמטי – הוא שובר את העול מעל צוואר ירמיהו, וגם האקט הזה הוא מיצג פוליטי, הממחיש את המסר שלו.

אולם המיזם הזה אינו פוליטי, אינו מודרני ולבטח אינו דמוקרטי. כיוון שאין המדובר בשני אינטלקטואלים המנסים לשכנע בהיגיון את הציבור. מדובר בשני נביאים, הנושאים את דבר ה', ומנסים לשכנע את העם – כל אחד, שהוא נביא האמת ויריבו נביא שקר. המחלוקת האמתית ביניהם אינה על הערכת המצב, אלא על השאלה מי באמת מדבר בשם ה'.

ויכוח כזה בימינו, יתקל במקרה הטוב במנוד ראש של רחמים, על שני השוטים, שומעי הקולות, המתיימרים לדבר בשם האלוהים. במקרה הרע, זה עלול להיגמר באשפוז.

****

דיון כזה של מנהיגים רוחניים, שאינם נהנים מעמדת כוח שלטונית ומנסים לשכנע את דעת הקהל בצדקתם, הוא ביטוי יפה של חברה דמוקרטית. אבל זה לא מה שמתואר בפרק.

דיון כפי שמתקיים בפרק, אינו יכול להסתיים בשכנוע הגיוני, אלא בהתערבות אלוהית נסית; נס שיוכיח מי הוא נביא האמת. הנס, הוא מותו הבלתי נמנע של הנביא חנניה.

ואם חנניה הוא נביא שקר, מדוע אני מכנה אותו נביא?

כי מי אני שאתווכח עם ירמיהו? הרי כך אמר ירמיהו במו פיו: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא, בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן, בְּבֵית יְהוָה, לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם, לֵאמֹר.

* 929