הבלוג של אורי הייטנר

ציון הלא תשאלי / אופירה גלוסקא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 9.8.16

אנו נמצאים בימים אלה בתקופת בין המצרים – הימים שבין צום י"ז בתמוז, היום שבו הובקעו חומות ירושלים לבין צום תשעה באב, היום שבו חרב הבית.

מיד לאחר תשעה באב תרצד 1934, בעקבות טיול שערכה תנועת "המחנות העולים" בתשעה באב, ואף לא "דווקא בתשעה באב", אלא מתוך חוסר עניין מוחלט וחוסר מודעות מוחלטת לתשעה באב, פרסם ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, שני מאמרים מכוננים בעיתון "דבר" שהוא היה מייסדו ועורכו הראשון. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני – "חורבן ותלישות".

במאמרים אלה ניסה ברל להנחיל לקוראיו את התובנה בדבר חשיבות הזיקה למסורת ולשורשים דווקא בתנועה מהפכנית, כמו התנועה הציונית. בין השאר, הוא רצה להוכיח עד כמה הזיכרון, שתשעה באב מייצג אותו, היווה השראה לתרבות הלאומית שהציתה את להבת הציונות. וכך הוא כתב ב"חורבן ותלישות":

"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' ".

מעניין, שלצד הוגי הציונות ובעיקר הוגי הציונות הסוציאליסטית, ולצדו של המשורר הלאומי ביאליק, שיבץ ברל את גדול משוררי ספרד של ימי הביניים יהודה הלוי, ואת שירו החשוב ביותר, הקינה "ציון הלא תשאלי".

כנראה הסיבה לכך, היא היותו של השיר הזה מקור השראה להגות הציונית וליצירה הציונית.

יהודה הלוי היה פילוסוף ומשורר דגול, בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד, בשלהי המאה ה-11 וראשית המאה ה-12. יצירתו החשובה ביותר היא ספר "הכוזרי", יצירה אפולוגטית להגנת הדת היהודית והפילוסופיה היהודית, בוויכוח עם דתות התקופה.

בין יצירותיו השיריות, הקינה "ציון הלא תשאלי" היא החשובה ביותר. זהו שיר של כיסופים לציון וקינה על חורבנה, שנכנסה לספרי הקינות של תשעה באב.

השיר פונה בגוף שני אל ציון, ומבקש ממנה לגלות עניין בבניה, היהודים המצויים בגולה, שהם בעיניו כאסירים. הוא מתאר את נופיה של ארץ ישראל אליהם הוא עורג, ולבסוף הוא מברך את היהודים שאינם מוותרים וממשיכים לצפות ולקוות, ולכן הם יזכו בסופו של דבר לראות בתקומתה ולעלוז בבניינה.

שירו של ריה"ל היווה השראה לספרות ולהגות הציונית בראשיתה ואף אחרי קום המדינה וסביב מלחמת ששת הימים. אמחיש זאת בשלוש דוגמאות.

שירו הראשון של ביאליק הוא "אל הציפור", הנפתח במילים "שלום רב שובך ציפורה נחמדת". גם שיר זה הוא שיר ערגה לציון. ואף הוא מתאר את נופי הארץ. וכך הוא מתאר אותם:

הירד כפנינים הטל על הר חרמון?

אם ירד וייפול כדמעות?

ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים?

ושלום כל ההרים, הגבעות?

וכך פותח ריה"ל את תיאור נופי ארץ ישראל בשירו:

נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל –

חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!

אי אפשר להתעלם מן ההשפעה הברורה.

הדוגמה השניה היא הקינה שכתבה נעמי שמר על ירושלים המחולקת, שבועות ספורים טרם שחרורה – "ירושלים של זהב".

השיר מסתיים במילים: "הלא לכל שיריך אני כינור".

מאין שאבה נעמי שמר את הדימוי הזה? מ"ציון הלא תשאלי". כותב ריה"ל: "אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ".

הדוגמה השלישית היא ממארש ניצחון שכתב יוסי גמזו לאחר שחרור ירושלים. השיר הוא "בשעריך ירושלים" והוא רווי מראשיתו ועד סופו שברי פסוקים ממקורות ישראל לדורותיהם, בעיקר מן התנ"ך. הפזמון של השיר, נפתח בהשראה ברורה של שירו של ריה"ל.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.

ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי

למנצח מזמור על מקלע, ורימון בשערייך

בדמנו חיי, בדמנו חיי.

יש כאן היפוך יפה ולא מקרי, של מילות קינה וגעגוע שכתב יהודי היושב בסוף מערב ולבו במזרח, כדי לציין ניצחון גדול שבו שוחררה ירושלים, שוחרר הר הבית. בשיר עורג יוסי גמזו על בניין בית המקדש השלישי. ובסוף השיר, כשהוא מזכיר את מחיר הדמים הכבד שהיה כרוך בניצחון ומבטא את הכמיהה לשלום, הוא שב למילותיו של ריה"ל.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.

ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.

למנצח מזמור על כתות - חרבות בשערייך

בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

ב-1972 הלחינה נורית הירש את הבית הראשון ואת שורות הסיום של הקינה. הלחן מקסים. אופירה גלוסקא, הזמרת התימניה הצעירה והמוכשרת, סולנית להקת הנח"ל, שרה אותו בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות ה-24 של ישראל.

שושנה דמארי הקליטה גרסת כיסוי מקסימה לשיר, אך אנו נאזין לביצוע המקורי, שאף הוא נפלא, בפיה של אופירה גלוסקא.

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,

דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?

מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם

רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,

וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל–

חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם

שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,

דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?

אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת

אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,

לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְ-

חָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם

שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.