ירמיהו הוא מעל הכל נביא החורבן. לאורך ספרו הוא שופך אש וגופרית על
עם ישראל, מביא באוזניו את בשורת החורבן ואינו מותיר לו פתח מילוט. דווקא לכן,
קיימת חשיבות אדירה לפרקי הנחמה ונבואות הגאולה של ירמיהו. העם המיואש בגולה, יכול
לשנן ולצטט את פסוקי הנחמה, ביודעו שאמרם מי שצדק בנבואות החורבן. ואם נבואות
החורבן התגשמו – חזקה עליו שגם נבואות הנחמה תתגשמנה.
בדיעבד, אנו יודעים שנבואת הגאולה של ירמיהו בפרק זה התגשמה רק בחלקה.
אכן, גלות יהודה תמה ושיבת ציון הייתה, אך הנביא חזה גם שיבת שבטי ישראל מגלותם,
ונבואה זו לא נתקיימה.
פסוקים רבים מנבואות הנחמה של ירמיהו, היו לנכס צאן ברזל בתרבות
היהודית; העם התנחם בהם בצרתו, וראה בהם ערובה לגאולה הצפויה לעתיד לבוא. כזהו
פסוק המוצא של הפרק: "וְשַׁבְתִּי
אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אָמַר יְהוָה, וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ,
אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ". וכן הפסוק: "הוֹי, כִּי גָדוֹל
הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ, וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ".
ירמיהו שקרא לעם ישראל להביא את צווארו בעול מלך בבל, ואף הציב באופן
אישי את צווארו בעול, כדי לסמל את המסר; דווקא הוא נושא את ההבטחה: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת,
אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ, וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק, וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ
עוֹד זָרִים".
ובנבואות הנחמה של ירמיהו, מופיע חידוש הברית בין ה' לעם ישראל:
"וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה
לָכֶם לֵאלֹהִים".
אני מבקש להתמקד במילים "אַל
תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב". דברים אלה של
הנביא, שמשו השראה לאחד מנאומיו החשובים של שר הביטחון משה דיין.
את נאומו בפני בוגרי פו"ם ב-1969,
בעיצומה של מלחמת ההתשה, הכתיר דיין בכותרת: "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב". היה זה נאום למפקדים,
שעתידים להוליך חיילים לקרב, ולנסוך בהם את הביטחון ביכולתם לגבור על האויב.
להן ציטוטים אחדים מנאומו: "ה'אַל
תִּירָא' התחזק והיה למוטו לעמנו – באִמרה 'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב'. וכאן ברצוני
לעמוד על משמעותם הן של הדאגה היהודית והן של ה'אַל תִּירָא'. הדאגה היהודית בכל הדורות
הינה דאגה כפולה: החרדה לפרט, לאיש היהודי, ולכלל – לעם. הדאגה לגורל הפיסי של היהודי
ולהמשכיות הרוח של האומה היהודית. לגורלן הפיסי של יהדות עיראק ולעתידם הרוחני של יהודי
ברית המועצות. כל מפגש יהודי, כל כנס יהודי, כל מחשבה ציבורית יהודית לא היתה פטורה,
במשך כל ימי עמנו, מהדאגה הכפולה הזו לחיי אנשים יהודיים ולעתיד היהדות, עתיד העם
– ובימינו, כבימי בית ראשון ושני, גם גורל המדינה. בשני נושאם אלה נגזר עלינו, במשך
כל הדורות, מאבק. כך היה בעבר ואני מודה שגם בעתיד הקרוב אני מתקשה לראות סיכוי ל'סקנדינוויזציה'
ל'שוויציזם' יהודי.
חושבני, לכן, כי התשובה היחידה, הבסיסית,
שביכולתנו לתת לשאלה 'מה יהיה' הינה – 'נמשיך להיאבק'. נראה לי כי כבעבר כן גם עכשיו,
התשובה לשאלה 'מה יהיה' חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפני קשיים, ביכולתנו להתמודד
– יותר מאשר בציפיות לפתרונות מוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית
ופיסית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת 'המנוחה והנחלה'.
ובהקשר זה, צריך גם להבין את ה'אַל תִּירָא
עַבְדִּי יַעֲקֹב'. ה'אַל תִּירָא', אין פירושו אל דאגה. אמירה זו של הבורא לעם היהודי
לא באה לתת להם פוליסת ביטוח ולומר: אין לכם ממה לחשוש, תסמכו עלי, קונה שמים וארץ,
שאפתור את בעיותיכם – אלא להיפך. 'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב' – משמעותה: יעקב,
אל תהיה יראן, אל תהיה פחדן. גזור נגזר עליך לחיות במאבק מתמיד וחלילה לך מלהיכשל בפחדנות!
לכם, מפקדים בכירים בצה"ל, בוודאי
לא יקשה להסביר דבר זה. מלחמה, מאבק, אפשר לעשות גם תוך קשיים ומגבלות – אפשר להילחם
גם כאשר חסרים כסף, כוח אדם, אמצעים טכנולוגיים וכו', אבל דבר אחד אי אפשר לעשות: להילחם
כאשר מפחדים! 'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב' הוא: אל יתקוף אותך הפחד, עבדי יעקב,
יען כי נכונה לך מערכה כבדה וממושכת... העם היהודי ניחן בשני אמצעים שאפשרו לו לעמוד
במאבקיו הבלתי פוסקים. האחד הוא האמונה. כוונתי איננה לאמונה הדתית דווקא, אלא לאמונה
כאנטיתזה לייאוש ... אמונה בדרכה, בצדקתה, בעתידה; אמונה השומרת ומחסנת בפני נפילת
הרוח, אזלת יד, חידלון וחוסר מעש.
והשני הוא ה'אַל תִּירָא', שהוא הבסיס והתנאי
ליכולת לעמוד במאבק ול'כי יכול נוכל לה' – בכל הדורות ובמצבים המשתנים".
דומני שהדברים הללו אקטואליים היום בדיוק
כפי שהיו ביום אמירתם.
****
כאשר הביא מנחם בגין את חוק הגולן לאישור הכנסת (14.12.81) החליטה
סיעת המערך להיעדר מההצבעה. היו לסיעה כל מיני תירוצים להחלטה, אך הסיבה האמתית
הייתה הרצון להימנע ממבוכה, על כך שבנושא כה חשוב הסיעה תתפלג בהצבעה. ההיעדרות
הייתה הפתרון הנוח.
בסופו של דבר, המבוכה הייתה גדולה במיוחד, כיוון שהסיעה התפצלה
לשלושה. הרוב כיבד את ההחלטה, אך הח"כים של מפ"ם ויוסי שריד הפרו את
ההחלטה והצביעו נגד ושמונה ח"כים ממפלגת העבודה הצביעו בעד. התומכים היו שלמה
הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו, וששת נציגי התנועה הקיבוצית, בהובלת יו"ר שדולת
הגולן בכנסת אברהם כץ-עוז. בין התומכים היה הח"כ הצעיר יעקב צור, חבר נתיב
הל"ה, שנבחר לכנסת חודשים אחדים קודם לכן, בתום תפקידו כמזכיר הקיבוץ המאוחד.
המורדים, שהפרו את החלטת הסיעה, נענשו קשות בידי סיעתם. כשישראל
גלילי, שכבר לא היה בחיים הפוליטיים שמע על כך, הוא התקשר ליעקב צור כדי לעודד
אותו. הוא בירך אותו על הצבעתו והציע לו לא להתרגש יותר מדי מהעונש. הוא סיים את
דבריו במילים: "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
