במאמרו "חורבן ותלישות", למחרת תשעה באב תרצד, לפני 82 שנה,
העלה ברל כצנלסון על נס את תשעה באב כביטוי לכשרון הזיכרון של עם ישראל, שבלעדיו
הוא לא היה מתקיים ובזכותו תקומת עם ישראל אפשרית.
"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות
על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה
אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא
סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור
את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".
יום הזיכרון הוא תשעה באב, והטקסטים להם רומז ברל הם בעיקר מגילת איכה
וקינות תשעה באב. על פי המסורת, את תשעה באב כתב הנביא ירמיהו.
יותר מן הקינות, החזיקו את עמנו ועודדו את תקומתנו נבואות הנחמה
והגאולה של נביאי ישראל. השפעתם הייתה אדירה. פרק לא בירמיהו, עמוס פסוקים ושברי
פסוקים שליוו את מתח הגאולה הציונית; הסעירו את רוחו של העם, ובעיקר של החלקים
האקטיביסטיים בו, הכמהים לפעולה שתביא לגאולה.
למחרת תשעה באב תשכד, לפני 52 שנה, בדיוק 30 שנה לאחר מאמרו של ברל,
אמר דוד בן גוריון בנאום בנהלל: "מהתנ"ך שאב העם היהודי אמונתו בשיבת
ציון, לאחר שנהרסה עצמאותו ונחרבה ארצו פעמים – על ידי הבבלים לפני כאלפים וחמש
מאות שנה, והרומאים לפני כאלף ותשע מאות שנה. ... על קיבוץ גלויות הוא קרא ולמד
בספר ישעיהו... אותה הבשורה מצא גם בנבואות ירמיהו: "וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם יְהוָה וְשַׁבְתִּי אֶת
שְׁבוּתְכֶם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם וּמִכָּל הַמְּקוֹמוֹת, אֲשֶׁר
הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם, נְאֻם יְהוָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר
הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם". בתנ"ך למד עמנו גם תהליך הגאולה ובנין
הארץ... הכושר החלוצי שנתגלה – או יותר נכון: נתעורר – בתוכנו, והלך הלוך וגבור
בשלושת הדורות האחרונים, היה צמוד לחזון הנביאים, חזון התקומה הלאומית והכל
אנושית; והעם המפוזר בעמים והנודד מאות בשנים מארץ לארץ, בונה עכשיו מחדש ארצו
החדשה... מורה הדרך הנאמן והמחנך שנטע בלב עמנו חזון הגאולה הלאומית והכל אנושית –
היה ספר הספרים, ואם נוסיף ללכת לאורו, גם העם וגם המנהיגות – נעשה ונצליח".
כאשר הוקמה תל אביב וקבעה את סמל העיר, הוצמד לסמל כסלוגן, פסוק מתוך
פרקנו: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל". במלאת 40 שנה להקמת העיר, הוקמה בשדרות רוטשילד אנדרטה לזכר
מייסדי העיר. גם עליה נחקק הפסוק הזה.
ובשנות ה-70, כש"גוש אמונים" נאבק על התיישבות בשומרון, הוא
פרסם מודעות ודבקיות (סטיקרים) כשעליהם פסוק נוסף מן הפרק: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן".
ולפני תשע שנים, כאשר כמאל
אל חטיב, סגן ראש התנועה האיסלאמית בישראל, צרח באוזני אספסוף של אלפי מוסלמים
מריעים שהתקהלו ברחבת הר הבית: "תשעה באב יימשך לעד", ושלל את זכות
קיומה של המדינה היהודית, כתב בתגובה ב"הארץ" נדב שרגאי מאמר, הקורא
ליהודים לעלות להר הבית "במגבלות ההלכה והוראות המשטרה, ולא כפרובוקציה או הפגנה".
את מאמרו הוא הכתיר במילים מתוך פסוק מן הפרק: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן".
****
הנביא ירמיהו מתאר בנבואתו באופן ציורי את הגעגוע של ארץ ישראל לעם
ישראל הגולה, כתיאורה של רחל, האם המבכה על בניה.
"כֹּה אָמַר יְהוָה: קוֹל בְּרָמָה
נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם
עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ
מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
התנועה הציונית החלה להשיב את הבנים לגבולם, אך 19 שנים לאחר הקמת
המדינה, קבר רחל היה עדין בשבי האויב. קבר רחל, הנמצא בין ירושלים לבית לחם, שוחרר
בקרבות מלחמת ששת הימים. עם שחרור האזור, כתב החידונאי והפזמונאי שמוליק רוזן את
השיר "שוב לא נלך".
בספר בראשית מסופר על מותה של רחל, לאחר
לידתו של בנימין: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית
לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד
הַיּוֹם". טרם מותו, אמר יעקב ליוסף בנו: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה
עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה;
וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם". כבר לפני כ-1,700
שנים זוהה האתר המקובל כקבר רחל, והוא מקובל ככזה על שלוש הדתות.
השיר משוחח עם הנביא ירמיהו, שלאחר חורבן
בית ראשון וצאת עם ישראל לגלות בבל, תאר את רחל המבכה על בניה, מאנה להנחם, ומכאן האתוס
אודות אם האומה, המצפה לבניה שישובו לגבולם.
במלחמת ששת הימים שמוליק רוזן פונה לרחל
אמנו, בשם בניה, ומבשר לה שנבואתו של ירמיהו התגשמה: "ראי רחל, ראי, הם שבו אל
גבולם". ולכן, אם הנביא ניחם אותה: "מנעי קולך מבכי" כי הבנים ישובו
אל גבולם, רוזן אומר לה למנוע קולה מבכי כי הם אכן שבו אל גבולם. אולם הפעם, הוא נשבע:
"שוב לא נלך רחל ... מני שדמות בית לחם". השיר כולו נושא ניחוח מקראי. ירושלים
מכונה "עיר שלם", גייסות צה"ל – "רכב הברזל".
הלחין את השיר המוסיקאי ואבי השירה בציבור
אפי נצר ושר אותו אריק לביא.
ראי אבק דרכים עולה מעיר שלם
ורכב הברזל שועט אל
מול עירך,
ועם שלם מביט, מביט
בך כחולם
כנפי פלדה חגות,
חגות מעל קברך.
ראי רחל, ראי
ראי ריבון עולם,
ראי רחל, ראי
הם שבו אל גבולם.
ראי רוחות אייר
נושאות טורי פלדה
גם בנימין עמנו פה,
וגם יוסף.
כוכב בית לחם מנצנץ
ברעדה
גם החלוץ עמנו וגם
המאסף.
מנעי קולך רחל, מנעי
קולך מבכי.
כולנו פה, רחל, עם
התרמיל על שכם.
שוב לא נלך רחל, ואת
שוב לא תלכי.
שוב לא נלך רחל מני
שדמות בית לחם.
****
המלחין ואיש הרוח הדגול יהודה שרת, מאבות התרבות הקיבוצית, הלחין את
הפסוקים מן הפרק: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע". חבורת הזמר של הגולן,
הפועלת כבר כשלושים שנה, נקראת "קול ברמה". ובשנים הראשונות לקיבוץ
אורטל שבגולן, עלון הקיבוץ הצעיר נקרא "ציוץ ברמה".
פסוקים רבים מן הפרק הולחנו והיו לחלק מן התרבות העברית המתחדשת.
"כֹּה אָמַר יְהוָה: מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב,
הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל".
"מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ".
"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים? כִּי מִדֵּי
דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד. עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ,
נְאֻם יְהוָה".
את השיר הזה שרה להקת הנח"ל בהובלת הסולנית מירי אלוני, בתכנית ה-22
של הלהקה, ובעיניי הטובה ביותר, משנת 1969 – "בהיאחזות הנח"ל בסיני"
או בשמה השני "שא לשלום".
התוכנית הזאת כללה ארבעה שירים גדולים, ארבעה סולואים גדולים של מירי
אלוני: "בהיאחזות הנח"ל בסיני", "שיר לשלום", "הבן יקיר
לי" ו"אנחנו ואתם". חשיבותם של ארבעת השירים הללו, חורגת הרבה מעבר
לאיכותם המוסיקלית והמילולית; אלה ארבעה שירים המבשרים ארבעה כיוונים ויסודות מרכזיים
בחברה הישראלית בעשרות השנים מאז ועד היום. הדבר מעיד על התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים,
תקופה מעצבת של החברה הישראלית עד היום, ועל מקומה המרכזי של להקת הנח"ל ככלי
הביטוי המרכזי של הישראליות באותה תקופה.
שירה של נעמי שמר "בהיאחזות הנח"ל בסיני" מבטא את הגעגוע
לאתוס ההתיישבותי, לאהבת ארץ ישראל והפטריוטיות של הושתת היד כדי לתת ולא כדי לקחת.
באותם הימים של אחרי מלחמת ששת הימים, תנועות ההתיישבות של תנועת העבודה הובילו את
ההתיישבות מעבר לקו הירוק, והשיר התגעגע אל "לפני שנות אלף בקיבוץ". אולם
ההגמוניה הזאת לא האריכה ימים. התנועות המיישבות לא הצליחו למנף את תוצאות המלחמה למפעל
התיישבות גדול, לא מעבר לקו הירוק ולא בגליל ובנגב. מי שהרימה את הכפפה ומובילה את
ההתיישבות עד היום היא הציונות הדתית. נעמי שמר כתבה שיר קונסנזואלי מאוד, אך המפעל
שהיא תיארה היה לקונטרוברסלי, המבטא צד אחד של המפה הפוליטית הישראלית, כשקו השבר הוא
דווקא ההתיישבות.
שירם של יענקלה רוטבליט ויאיר רוזנבלום "שיר לשלום", היה מבשר
תנועת השלום ועד היום הוא ההמנון של תנועות השמאל הישראלי. השיר היה קונטרוברסלי מאוד
בצאתו, בעיקר בשל שורות כמו "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים", שעוררו ביקורת
ומחלוקת, והלהקה נאבקה על כך שיינתן לה להופיע עמו. לא היה זה מובן מאליו, שלהקה צבאית
תשיר שיר מחאה פוליטי ברוח פציפיסטית, והיה על כך ויכוח ציבורי. התהודה הגדולה של השיר
הייתה כעבור 25 שנה, לאחר שהושר כהמנון בתום העצרת בכיכר בה נרצח רבין, ולאחר שאיתן
הבר הציג את הדף עם מילות השיר, מחוררות מכדור הרוצח וספוגות בדמו של רבין.
השיר השלישי היה שירם של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום "אנחנו ואתם".
זהו שיר סולידריות של בני הארץ הצברים עם יהדות בריה"מ הנרדפת והמעונה מאחורי
קיר הברזל הסובייטי. השיר מבטא את ההתעוררות הלאומית של יהדות הגולה, הן בארצות הרווחה
והן בברית המועצות בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים ולאחר הניצחון הגדול. המאבק
למען יהדות בריה"מ היה משותף למדינת ישראל וליהדות ארה"ב כביטוי נעלה של
הסולידריות הלאומית היהודית. שנה לאחר המופע, היה גל עליה גדול מבריה"מ וכעבור
עשרים שנה היה גל העליה הגדול ביותר, עם נפילתה של בריה"מ; גל שהוא ההצלחה הגדולה
ביותר של הציונות בחמישים השנים האחרונות.
השיר הרביעי "הבן יקיר לי". השיר הוא עיבוד רוק ללחן של החזן
המפורסם שמואל מלבסקי, למילות הפסוק מן הפרק שלנו. השיר הזה, פתח גל של היפתחות הזמר
העברי לזמר החסידי. באותם ימים הצליח גם המופע "איש חסיד היה", שאף הוא העלה
שירים וסיפורים חסידיים בסגנון רוקיסטי. באותה שנה גם עלה לראשונה פסטיבל הזמר החסידי,
שלאורך שנות השבעים הביא למרכז הבמה המוסיקלית שירים רבים מן המקורות. אולם בעיניי,
השיר הזה מבשר תופעה חברתית מאוחרת יותר בעשרים שנה; את התנועה החברתית המשמעותית ביותר
בחברה ובתרבות הישראלית ב-25 השנים האחרונות, תנועת ההתחדשות היהודית, שאחד מביטוייה
המשמעותיים הוא במוסיקה ובחיבור של טובי המוסיקאים והזמרים בישראל לתכנים יהודיים ולמקורות
ישראל.
בצומת החשוב כל כך בהיסטוריה הישראלית, זכתה מירי אלוני, סולנית להקת
הנח"ל, להיות הקול המשמעותי של השירים המבשרים תהליכים וזרמים משמעותיים כל כך
בחברה הישראלית.
****
מסר חשוב מאוד בפרק שלנו, מופיע בפסוקים כח-כט. "בַּיָּמִים הָהֵם
לֹא יֹאמְרוּ עוֹד: אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כִּי אִם:
אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת. כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו".
זהו מסר מוסרי מאוד, התובע אחריות אישית.
מה חבל שהעיקרון הצודק והמוסרי החשוב הזה, סותר כל כך את רוח ספר
ירמיהו, שכולו גילוי אכזרי ביותר של אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה.
אם ירמיהו מכיר בערך המוסרי והצודק של האחריות האישית - למה רק "בַּיָּמִים הָהֵם"?
אם יש צדק – יופע מיד!
****
בספר שרובו הגדול נבואות זעם וחורבן, מִקְבָּץ נבואות הנחמה והגאולה
הוא משב רוח מרענן. מי שאינו יודע להציג אופק של תקווה, שיודע רק לזרוע יאוש, אינו
איש רוח, אינו מנהיג רוחני, אינו נביא.
בפרק זה נביא החורבן הוא נביא שיבת ציון, נביא בניין הארץ ונטיעתה
מחדש, נביא בנין ירושלים במלוא הודהּ, הדרהּ, גדולתהּ וגודלהּ.
ירמיהו מבטיח שהבית הלאומי שיבנה מחדש "לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס
עוֹד לְעוֹלָם". אולם אנו ידועים שהבית שנבנה ננטש ונהרס והעם הלך לגלות
ארוכה וקשה לאין ערוך.
לכן, גם היום, אל לנו לקבל את ההבטחה הזאת כמובנת מאליה, ולהבין
שקיומו של הבית השלישי תלוי בנו, מוטל על כתפינו.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
