* תשעה באב בעין קשתות – עין קשתות הוא שמו העברי של האתר הארכיאולוגי אום אל-קנטר, הסמוך
למושב נטור שבגולן; בית כנסת מפואר מתקופת המשנה והתלמוד שנמצא בתהליכי שיקום ושחזור
מתקדמים, ומוכר על ידי ממשלת ישראל כאתר מורשת.
בליל תשעה באב, התכנסנו, כמאה מתושבי הגולן, לערב שארגן מתנ"ס
הגולן, ובו קריאת מגילת איכה וקינות תשעה באב ולימוד. את מסורת ההתכנסות המשותפת
בליל תשעה באב חוללתי לפני 15 שנים, בתפקידי כמנהל המתנ"ס והובלתי אותה בתשע
שנות שירותי בתפקיד, ואני שמח שהמסורת נמשכת גם היום, שש שנים אחרי סיום תפקידי.
הפעם, במעבר מיישוב קיים לבית הכנסת העתיק, היה משהו ייחודי, שחיזק את התחושה של
חורבן ותקומה – בית כנסת שחרב לגמרי ברעידת אדמה, שוחזר כמעט במלוא הדרו, ולצדו
יישוב יהודי חי ותוסס בן ימינו.
במפגש השתתפו "דתיים" ו"חילונים", אך אף שהרוב
היו "דתיים" – הישיבה הייתה מעורבת, גברים ונשים יחד, ולכולם הדבר היה
טבעי לחלוטין. הרי בבית הכנסת העתיק לא הייתה הפרדה.
הלימוד, בהובלתו של שמוליק שוורץ מחספין היה עמוק ומעניין; עסקנו
בשאלות של בית – בית המקדש, הבית הלאומי, הבית הפרטי; הבית כתוכן חברתי ורוחני
לעומת הבית כאבנים ועצים; האיזון בין חומר, גוף ושורשים לבין רוח.
בזכות המפגש, צום תשעה באב משמעותי יותר בעבורי.
* שנאת חינם – הרב הראשי דוד לאו האשים את הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי באחריות
להתבוללות המונית בקרב יהדות ארה"ב. דבריו הם שילוב של בורות ועזות מצח. האמת
הפוכה. הזרמים הללו הצילו מיליוני יהודים בארה"ב מפני התבוללות ושמד. אילו
היה רק הזרם האורתודוכסי, מיליוני יהודים שאינם אורתודוכסים היו אובדים לעם
היהודי.
* מפגש פוקח עיניים - ב"ישראל השבוע" – מוסף השבת של "ישראל היום", התפרסמה
כתבה של אמילי עמרוסי על הישיבות החילוניות. אמילי, כהגדרתה, היא דתייה,
אורתודוכסית. וכשהעורך הטיל עליה להיפגש אתם ולכתוב עליהם, היא הסתייגה. אל הפגישה
אתם היא הגיעה עמוסת דעות קדומות. "הם – חילונים מעצבנים. אני מעדיפה את
החילוני שלי בור ועם הארץ מאשר אפיקורס מלומד. כשעורך המוסף ביקש, לקראת תשעה באב,
שאצא לדבר עם ראשי הישיבות החילוניות, אמרתי לו את האמת: בעיניי מדובר בקבוצת
צדקנים שמערבבים בעברית בין זכר ונקבה מטעמים פמיניסטיים; אנשים שמדברים על זהות
יהודית, אבל קוראים לתורה 'מקרא' ולגמרא 'תלמוד'; שניגשים לספרי הקודש שלנו כאל
'טקסט'; שאין בהם חיות של אהבה, שלא מחזיקים מסורת רוחשת אם לא נמצאו לה הסברים,
שלא שרים את היהדות אלא לומדים אותה. אשכנזים צמחונים וכל החבילה". כדי שלא
להאריך, אומר שמה שהיא מצאה הוא ההיפך הגמור מהסטריאוטיפ, מכל הבחינות. הדברים
מופיעים בכתבה, אסתפק בציטוט קטן אחד: "הריחוק שהדבקתי להם התמוסס כשראיתי
אותם פותחים ספרים ועל פניהם נהרה".
ראויה אמילי עמרוסי לשבח על גילוי הלב שלה ועל הפתיחות שלה לא לדבוק
בסטריאוטיפ כאשר היא נוכחת שכולו, מן המסד עד הטפחות, שקר וכזב, ואף לכתוב זאת
בעיתון.
אך ממש כאב לי להיווכח בעובדה המצערת, שאישה דתיה משכילה, סופרת
ועיתונאית, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, אישה בת 37, מעורה בחברה הישראלית,
בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה הישראלית, הייתה שבויה מקטנות בדעה קדומה חסרת ביסוס,
עד שנשלחה בידי העורך לפגוש את המציאות השונה כל כך. מה זה אומר על החברה
הישראלית? הרי בדיוק אותה תופעה קיימת גם ב"צד השני". ובכלל, העובדה
שמדובר בשני צדדים, היא תוצר מובהק של סגירות מחנאית, חוסר היכרות ופחד מפני
ההיכרות.
כשקראתי את הכתבה של עמרוסי לא יכולתי שלא לחשוב על הראיון, רווי שנאת
החינם ערב תשעה באב, של הרב הראשי דוד לאו, שבעזות מצח ובורות האשים את הרפורמים
והקונסרבטיבים בהתבוללות. סליחה, יש בקהל איזה עורך שיכול לשלוח אותו לפגוש
רפורמים וקונסרבטיבים?
* קול ששון - 37 שנים אחרי שישראל ומצרים חתמו על הסכם
שלום, שבו ישראל נסוגה מכל סיני והחריבה את כל יישוביה, נציג מצרים באולימפיאדה אינו
עושה את המצופה גם מאויב - לוחץ את ידיו של היריב בתחרות ספורט. תמונת הישראלי המושיט
את ידו לערבי המסרב ללחוץ את היד המושטת אליו, היא תמצית המציאות המזרח תיכונית מיום
הקמת המדינה. זו תמונה השווה יותר מאלף מילים. יש לקוות שההסברה הישראלית תדע למנף
את התמונה להסברת המציאות שעמה אנו מתמודדים.
* פרובוקציה - אל תתפלאו לקרוא בימים הקרובים עיתונאים
ישראליים שיגנו את הג'ודוקא הישראלי אורי ששון על ה"פרובוקציה", שבה הוא
ניגש ללחוץ את ידו של יריבו המצרי.
* ג'רבי הבריזה להם - אחרי אולימפיאדת לונדון, פרסם גדעון לוי ב"הארץ" פשקוויל
שמחה לאידה של המדינה שהוא כה מתעב, על כישלונה. הפעם ירדן ג'רבי (ואחריה גם אורי
ששון) הבריזה לו. אז הוא כתב: "פחדתי
ממדליה בדיוק כמו שפחדתי מניצחונות אחרים של ישראל — כי ידעתי מה יבוא בעקבותיהם". אבל הוא עוד היה מתון ליד "הצל" השמאלני רוגל אלפר. "ג'רבי כבר שייכת לדור של ישראלים שהלוך הרוח
הלאומני מחווט בחומרה של מוחם. זו אפילו לא פוליטיקה. זו נוירוכימיה. זה רפלקס מותנה.
ג'רבי אינה תופסת עצמה כאינדיבידואל שעומד לעצמו. היא קודם כל חלק מהישות המכונה 'עם
ישראל', שהיא בשבילה ישות אורגנית וחיה כמוה, ולא המצאה רעיונית מלאכותית. בחשיבה שלה,
הגבולות בין הפרטי ללאומי מתמסמסים. הפרטי נמהל בלאומי. לכן אמרה ג'רבי כי 'כל עם ישראל
חווה' את חלומה האישי... 'עכשיו היא ילדה של כל עם ישראל', הכריז אביה. ואי אפשר שלא
להיזכר במיתוג של אלאור אזריה כ'הילד של כולנו'. זו אותה הרוח המנשבת. רוח הלאומנות
שחותרת לנתץ כל מחיצה בין הפרטים". כותרת
הפשקוויל: "המדליה של ג'רבי גרמה לי להיחנק ולא
מדמעות אושר". תיחנק, תיחנק.
דבר אחד באולימפיאדה הזאת בכל זאת גרם לגדעון לוי לקורת רוח. ישראל
היא "המדינה היחידה בתבל שלעבר משלחתה האולימפית
צעקו 'בוז' במצעד הפתיחה". מסתבר שיש תוצאות למפעל חייו. אספסוף מוסת, שנתון
לשטיפת המוח של גדעון לוי וחבר מרעיו, עשה לו את האולימפיאדה.
* קבלת פנים אוהדת – לא צפיתי בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, וניזונתי מהתקשורת ובפרט
מ"הארץ" שדיווחו על הקהל ששרק בוז לנבחרת.
באיחור של שבוע, צפיתי בהקלטה של מעבר
נבחרת ישראל, כפי ששודרה בערוץ 5. בניגוד לסיפורי "הארץ", העובדות מוכיחות
שהקהל בריו קיבל את משלחת ישראל בתשואות אהדה. יתכן שהיה קומץ של אספסוף מוסת ושטוף
מוח ששרק בוז, אך התמקדות בו היא שקר.
* מסלפים את ההיסטוריה - לא צפיתי בתכנית התעודה בערוץ הראשון "מדינת C בריבוע" ואיני יכול
לחוות עליה דעה. אולם שמעתי ברדיו, בשידור של מהדורת מבט, קדימון לתכנית. הקדימון
נפתח במילים: "תהליך העברת הסמכויות ביהודה ושומרון לפלשתינאים נעצר לאחר רצח
רבין" (ציטוט מהזיכרון). זה לא רק שקר, אלא מניפולציה. זו נגינה על העצב
החשוף של הרצח, כדי להעביר מסר שהרצח עצר את השלום וכו' וכו'. העובדות הפוכות
לחלוטין.
בהסכם אוסלו ב', התחייבה ישראל לסגת מן הערים המרכזיות ביהודה ושומרון
וסביבותיהן, והפלשתינאים - לדבוק בהתחייבותם בהסכם אוסלו להפסיק את המאבק המזוין
והטרור. כיוון שהפלשתינאים רק הגבירו את הטרור, יצחק רבין עצר את התהליך. כאשר על
פי המועד הנקוב בהסכם היה על ישראל לסגת, רבין הודיע ש"אין תאריכים
קדושים", וישראל תבצע את חלקה רק אחרי שהפלשתינאים יבצעו את חלקם. על פי
עדויות רבות, הוא שקל אף לבטל את ההסכם, אך השאלה האם היה עושה זאת, היא היפותטית.
מה שבטוח, הוא שרבין עצר את ביצוע ההסכם.
לאחר הרצח, תחת ההלם הציבורי בישראל ששיתק כל התנגדות, פרס הפך ב-180
מעלות את החלטתו של רבין, והורה על נסיגה מיידית מחמש מתוך שש הערים. הנסיגה הסלימה
את הטרור בצורה דרסטית, מה שהביא להפסדו של פרס בבחירות. מן העיר הששית, חברון,
נתניהו נסוג.
בשנים שחלפו מאז, הטרור גבר, ואחרי שיותר מאלף ישראלים נהרגו, נאלצה
ישראל להשיב לעצמה את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. בשנים שחלפו מאז דחו
הפלשתינאים הצעות של ברק ואולמרט לנסיגה ישראלית מלאה והקמת מדינה פלשתינאית, ודחו
את מסמך קרי, שלא היה רחוק מכך, ונתניהו הסכים לו.
יש לציין, שהצעות ברק ואולמרט וההסכמות בין נתניהו וקרי רחוקות מרחק
רב מהקווים האדומים של רבין, עליהם הכריז בנאומו האחרון בכנסת, פחות מחודש לפני
הרצח.
* החטא: ציונות - סערת השבוע: אברי גלעד נאלץ למחוק ממכרז לעריכת תכניתו בערוץ 2, את
הדרישה "בעל השקפת עולם ציונית". הסיבה – איסור על אפליה על רקע השקפת
עולם.
יש משהו מגוחך בכך שבתכנית דעתנית של דעתן יש צורך לשחק את משחק
הפוליטיקלי קורקט הזה. מה הטעם בעורך שהשקפתו הפוכה מזו של בעל התכנית? איך בדיוק
תראה העריכה? מן הסתם, זו מחיקה כסת"חית, שמשמעותה: אסור לכתוב את זה, אבל
יהיה בסדר.
אך לא על כך אני מלין. אני מלין על כך, שבמדינת ישראל, מדינה ציונית,
שהקמתה ועצם קיומה היא הגשמת הציונות, כלומר עצם קיומה הוא ביטוי של השקפת עולם,
מתייחסים לציונות כאל דעה פוליטית שנויה במחלוקת. האמת היא שהבעיה היא עצם הצורך
בהגדרה כזאת, כלומר שרבים מן המועמדים הפוטנציאליים לעריכה אינם דוגלים בהשקפת
עולם ציונית.
במציאות נורמלית, יהודי ישראלי שאינו דוגל בהשקפת עולם ציונית, אמור
היה להיות כמו אדם בן ימינו הכופר בכך שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. כאשר יש צורך
בהגדרה מובנת מאליה כל כך במכרז, וההגדרה הזאת נפסלת, כיוון שבמדינת ישראל הציונות
היא דעה פוליטית במחלוקת – אנחנו בבעיה.
* סכר בפני ההידרדרות - "כן, יהודית ודמוקרטית" – זה שם מאמרה של צביה גרינפילד
בגיליון השבת של "הארץ". מאמר חשוב מאוד, המתפלמס עם הגישות המציגות
סתירה, לכאורה, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ומסביר את החשיבות בשמירה על צביונה
היהודי של ישראל, מבחינה לאומית ותרבותית.
גרינפילד היא אינטלקטואלית דתית, אפילו מגדירה עצמה כחרדית (אף שגישתה
מנוגדת למהות החרדיות) ופעילה פוליטית בשמאל הישראלי, שאף כיהנה בכנסת מטעם מרצ. לאחרונה,
היא פרסמה שורה של מאמרים חשובים ב"הארץ", המבטאים את תפיסת השמאל
הציוני, להבדיל מגישת השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. מאמריה מנסים להציב סכר בפני
ההידרדרות של השמאל הישראלי אל המחוזות המסוכנים של האנטי-ציונות. מאמריה מעוררים
פולמוס ומאמרי תגובה, והיא משיבה בתגובות על תגובות, כמו מאמר זה. אני רואה חשיבות
רבה במהלך הזה.
בכך מצטרפת גרינפילד לשורה של אינטלקטואלים שמאליים הנלחמים את מלחמת
הציונות בתוך מחנה השמאל. היא עצמה הזכירה במאמרה את רות גביזון, שלמה אבינרי,
אמנון רובינשטיין, אלכס יעקובסון ואחרים ואני אוסיף על כך גם את גדי טאוב, ארי
שביט ובן דרור ימיני.
כדי להבין את חשיבות מאבקה, ודווקא את חשיבות בחירתה לנהלו מעל דפי
"הארץ", כדאי להציץ בעמוד הסמוך לו: מאמר של היורד לגרמניה נעמן הירשפלד
המתפלמס עם מאמר קודם של גרינפילד ומטיף לאידיאולוגיה של ירידה; מאמר של שלמה זנד
מכחיש העם היהודי, מאמר של מרדכי קרמניצר נגד חינוך יהודי וציוני ובעמודים אחרים
בעיתון מאמרי שמאל רדיקלי של רווית הכט, קרולינה לנדסמן ואורי משגב. אסור לשמאל
הציוני להפקיר את המערכה. תחזקנה ידיה של גרינפילד.
* סיפור הצלחה ציוני - בשנות המאבק נגד נסיגה מהגולן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן.
השתתפתי אז בעשרות או מאות פאנלים, עימותים ורבי שיח עם שוחרי הנסיגה, בכל רחבי
הארץ. בין יריביי, היו כמה "בני זוג" קבועים; כאלה שפגשתי שוב ושוב
בעימותים.
עם אחד מבני הזוג הללו יצרתי יחסי כבוד הדדי והערכה הדדית. היה זה רן
כהן, עמו ביליתי בעימותים רבים. בראש ובראשונה הערכתי את רמתו, רמת טיעוניו וכושר
הביטוי שלו – חשתי שניצב מולי יריב ברמה, שמצליח לאתגר אותי מבחינה אינטלקטואלית.
אך יותר מכך, הערכתי את העובדה שאני מתמודד עם פטריוט ישראלי, שהמושגים ציונות,
התיישבות וביטחון הם המזון האידיאולוגי שלו. הוא טועה, אבל טעותו נובעת מהתפיסה
שלו מהי טובתה של מדינת ישראל. לשם השוואה – היו לי לא מעט עימותים עם מוסי רז. לא
סבלתי אותו. גם כיוון שהיכולת שלו לשקר בלי להניד עפעף, לזרוק "עובדות"
ו"נתונים" שהמציא באותו רגע כדי לשרת את טיעוניו הייתה בזויה בעיניי, אך
בעיקר כיוון שהתחושה שלי בעימותים עמו הייתה שניצב מולי נציג סוריה. לא כן רן כהן.
אגב, באשר לטעותו הפוליטית של רן כהן – לפני כשנתיים העלו את שנינו לשידור ברדיו
על מלחמת האזרחים בסוריה והשלכותיה על ישראל, ונדהמתי לגלות שהוא שייך לקומץ סרבני
ההתפכחות.
לקראת צאת ספר אוטוביוגרפי על ילדותו בעיראק, חייו בצל המחתרת הציונית
שבה פעלו שני אחיו הגדולים, עלייתו ההרואית המחתרתית לארץ כילד בודד עם אנשי
המחתרת, חייו כילד חוץ בגן שמואל והתערותו בחיי הקיבוץ עד בחירתו למזכיר הקיבוץ
ושירותו כקצין צנחנים בצה"ל – נערך עמו ראיון רחב היקף במוסף
"הארץ". וגם בראיון הזה, נהניתי לקרוא בעיקר את הלהט הציוני והאמונה
בציונות, שהולכים ונעשים נדירים היום בחוגי מפלגתו מרצ. כהן הביע הערכה להיסטוריה
הציונית, למדינת ישראל. את התקדמותו בחיים מילד פליט שברח מסכנת החיים ליהודי
בעיראק, להיותו ישראלי מצליח, קצין בכיר בצה"ל ושר בממשלת ישראל, הוא מייחס
לציונות, ומגדיר עצמו כ"סיפור הצלחה ציוני". הנה, ציטוט מדבריו של כהן: "כדי
להציל חיים של ילדים ואזרחים בישראל אני מוכן להילחם גם כיום. צנחתי, קפצתי,
נלחמתי, יריתי, ספגתי הפגזות והייתי מוכן לעשות את זה בכל נפשי ומתוך נכונות למות
למען המדינה והחברה, כי פה נבנה בית לעם". זה לא בדיוק סגנונה של זהבה גלאון.
אפילו את תפיסתו המדינית, של מדינה פלשתינאית בקווי 49' הוא מנסח במילים: "על
חלק מאדמת ארץ ישראל חי עם פלסטיני ומדינת ישראל צריכה לחיות אתו בשלום. שתי
מדינות זו לצד זו". זה לא ניסוח טיפוסי של זהבה גלאון.
תפיסותיו המדיניות של רן כהן מנוגדות לשלי. תפיסותיו החברתיות קרובות
לשלי. דבר אחד שהוא אמר בראיון הכעיס אותי מאוד, כיוון שהוא לוקה בהעדר יושרה. הוא
האשים את מנחם בגין בכך שהסית את עדות המזרח לשנוא ערבים. זהו שקר וכזב. בגין מעולם
לא שנא ערבים. תנועת החרות בהנהגתו הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את דלתותיה
בפני ערבים, כבר ב-1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, כשאף מפלגת שמאל ציוני, כולל מפ"ם,
לא חשבה על כך. בשנות החמישים והשישים תנועת החירות הובילה, בשיתוף עם מפ"ם
ואחדות העבודה, מאבק לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. זו השמצה גסה.
דבר נוסף שהפריע לי בראיון, הוא המראיינת, דליה קרפל, עם
"שאלות" בנוסח: "מתי לדעתך מדינת ישראל תחדל להיות דמוקרטיה?"
וכד'.
* שברו את קוד הפרטיות - מאז נפילת בנו, טייס הקרב רס"ן יונתן בגין, אביו, בני בגין,
מעולם לא אמר דבר עליו ועל אבלו הכבד, בפומבי, בכלי התקשורת. למה? כי זה האיש. דרך
חייו היא של אפס חשיפה ציבורית ותקשורתית. כל הופעותיו בתקשורת, ללא יוצא מן הכלל,
הן רק בנושאי ציבור. אפילו הרצון הטבעי של הורים שכולים לספר על בניהם כדי שאנשים
רבים יידעו עליהם, לא חל על בני בגין. זה האיש, זו דרכו, זו בחירתו ומן הראוי שנכבד
אותה.
הצטערתי מאוד ושמחתי מאוד לקרוא ב"ידיעות אחרונות" כתבה על
משפחתו. שמחתי על כך ששקריו הנתעבים של "הצל" הופרכו, אך הצטערתי שמי
שבחר כל חייו באפס חשיפה של משפחתו ופרטיותו, נאלץ להיחשף כך, בגלל ביריון מנוול
ועדת המוני מעריציו. בני בגין עצמו לא התראיין לכתבה. יתכן שהוא ידע על הכתבה, ואם
לא – חבריו שכבדו תמיד את בחירתו בפרטיותו המוחלטת הפרו בצדק את הקוד.
אין מילים בפי כדי לבטא את הבוז העמוק שאני רוחש לאלה שציטטו את דברי
הבלע של הצל המנוול. אלה שדיברו על בני בגין כמי שחינך את ילדיו לשנאת ישראל. את
מי הוא חינך לשנאת ישראל? את בנו הטייס שנפל? את בתו "המתנחלת"? גם בנו
ה"שמאלני" רחמנא לצלן, רחוק משנאת ישראל. אף אחד מששת ילדיו אינו מתקרב
לתיאור הזה.
למי שלא קרא את הכתבה, אציין רק את העובדות על "בתו שהתאסלמה
והתחתנה עם ערבי", כפי שכתב המנוול ורבבות שוטים ציטטו בחדווה. אותה בת, אביטל,
עו"ד במחלקה הפלילית של משרד המשפטים, נשואה למוסיקאי נעם ברטוב והם מתגוררים
בירושלים. "חטאה" הנורא, הוא שלאחר נישואיה, הזוג הצעיר שכר לתקופה קצרה
דירה באבו גוש.
הבריון המנוול, בן בריתו של המוקיון אורן חזן, התפקד לליכוד, והתחייב
לפקוד לפחות 3,000 איש. כמעט כל חברי סיעת הליכוד ובראשם נתניהו, פחדו לצאת נגדו,
פחדו לצאת להגנת חברם שנעשה לו שיימינג נתעב כל כך. במקום חוט שדרה, יש להם סמרטוטי
רצפה.
* בניגוד לשבועת הרופאים – התעקשותה של ההסתדרות הרפואית להשבית את בתי החולים, למרות שהממשלה
הלכה מרחק רב מאוד לקראתם וקיבלה את מרבית דרישותיהם, מצביעה על האצבע הקלה שלהם
על הדק השביתה. הקלות הבלתי נסבלת של השבתת מערכת הבריאות, היא סתירה מובהקת של
שבועת הרופאים.
מאז ומתמיד יצאתי נגד שביתות הרופאים. הפעם נפגעתי מכך אישית. אבי,
ההולך ומאבד את הראיה בעינו האחת שעוד רואה, וזקוק לרצף טיפולי – היה אמור לעבור בדיקה
ביום השביתה. קביעת תור, היא דבר מסובך, וכל עכבה, מאיצה את עיוורונו. הוא רק אחד
מהמוני סובלים. כל הומניסט הדוגל בצדק חברתי חייב לצאת נגד שביתות כאלו, הפוגעות בעיקר
בחלשים בחברה.
* אהוד, אני יכולה להקליט אותך? - על פי החוק החדש שיוזם נתניהו, של איסור הקלטות סתר באופן חד צדדי,
היה על שולה זקן לומר לאולמרט: "אהוד, עצור רגע. אני רוצה להפעיל קודם את
מכשיר ההקלטה, זה בסדר?" על פי החוק הזה, אולמרט ועוד פושעים רבים ורעים לא
היו באים על עונשם.
איני טוען שאין בעיה בתרבות האזנות הסתר, שהיא חלק מתרבות אובדן
הסולידריות והאמון. אני מעולם לא הפעלתי הקלטה. אולם הצעת החוק הגורפת, תפעל
לטובתם של פושעים ומושחתים, ונזקה לחברה הישראלית רב מתועלתה.
* שופט בראש גדול – השופט דוד רוזן מונה לנציב הביקורת על הפרקליטים. השופט רוזן הוכיח
את עצמו במשפט "הולילנד" כשופט אמיץ, נחוש, מגן אמת של שלטון החוק
בישראל, נושא שליחות של הדברת השחיתות השלטונית ובעיקר – שופט בראש גדול, הרואה את
התמונה הגדולה ולא נותן להתחכמויות משפטפטניות של פרקליטים משומנים לעוות אותה.
* טעות אנוש – חברת ההשמה ל.מ. שפרסמה מודעת דרושים גזענית, הסבירה שהייתה זו
טעות אנוש. התחקירן שלי שיחזר את טעות האנוש. אנוש ניסה לכתוב "שליטה בסביבה
ממוחשבת – יתרון", ובשל פליטת מקלדת מצערת, יצא לו "לא רוצה
אתיופית". אז למה משמיצים אותו שהוא גזען?
* אקורד הסיום של אובמה - ארדואן אמר בסוף השבוע שיש סימנים חיוביים מארה"ב באשר להסגרת
גוּלֶן לטורקיה. אני מקווה שזאת התרברבות ריקה של השקרן המוּעד, ושאקורד הסיום של
מדיניות החוץ הכושלת של אובמה, לא יהיה הענקת ראשו של גולן לדיקטטור האיסלמיסטי של
טורקיה. גם בלי זה, מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי האיסלם הרדיקלי גרמה לנזק
חמור לשלום העולם.
לא שגולן הוא טלית שכולה תכלת. הוא עצמו איסלמיסט ושותפו עד לפני שנים
אחדות של ארדואן. אך הסגרתו של מתנגד המשטר מס' 1 של הדיקטטור, לידי הרודן, היא
פשיטת רגל מוסרית.
* נעליים גדולות – במשך שנים אריה מליניאק היה איש הספורט של התכנית "בילוי
נעים" בגל"צ, עד שמוטי קירשנבאום החליף אותו. קירשנבאום נפטר ומליניאק
חזר, ומה לעשות? אי אפשר שלא להשוות. הם באמת ליגה אחרת.
לעומת קירשנבאום החד, השנון, שכוחו באירוניה המנוסחת באנדרסטייטמנט
ובהומור עצמי, בולט מליניאק בגסות רוחו, התלהמותו, בוטותו, הציניות שלו וההומור
(הלא מוצלח) על חשבון אחרים, ברמה של "ירידות" של ילדים.
* ביד הלשון
בית המכס התחתון – את הפינה הקודמת הקדשתי לבית המכס העליון, בגולן, והזכרתי בה את
בית המכס התחתון, ליד גשר בנות יעקב.
האמנם המבנה המכונה "בית המכס התחתון" היה בית מכס? הרי
בזמן השלטון העות'מני לא עבר שם גבול.
בשיטוט בגוגל, מספר הגרסאות זהה למספר הגורסים. גם בין מומחים
שהתייעצתי אתם, הדעות חלוקות.
ההסבר המתקבל על דעתי, הוא מתוך ספרו של נתן שור "תולדות
הגולן". המבנה הוא חאן טורקי עתיק, שלצדו נבנתה
מצודה קטנה שנהרסה. צבא נפוליאון ששהה במקום תיקן את המצודה. בתקופת השלטון המצרי
של מוחמד עלי ואבראהים בנו החאן היה עזוב שכן התנועה בין א"י לדמשק פחתה. עם
חידוש השלטון הטורקי, החאן חזר לפעול, ובמקום נגבו דמי מעבר על הגשר. בתחילת תקופת
המנדט הצרפתי, היה במקום בית מכס קטן, בנוסף לבית המכס העיקרי, בית המכס העליון.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
